"מרגישה שאת צריכה להתקלח עם אקונומיקה": הפרקליטות שמטפלות בתיקים הקשים ביותר מדברות לראשונה

הן פרקליטות מנוסות ומיומנות, אבל שום דבר לא הכין אותן להתמודדות עם הקושי והנזק הנפשי שכרוך בתיקים שהן מלוות • כעת הן מספרות על הסדנאות המיוחדות שמסייעות להן

מימין: אורלי רוזנטל-נעמן, שרה טל, רותם יוחנני-הר ציון, אושרת שהם, גלי חצב, עינת גוטסמן וענבר כהן / צילום: שלומי יוסף
מימין: אורלי רוזנטל-נעמן, שרה טל, רותם יוחנני-הר ציון, אושרת שהם, גלי חצב, עינת גוטסמן וענבר כהן / צילום: שלומי יוסף

כשעו"ד אושרת שהם, מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז ירושלים, הרצתה לאחרונה בכנס של רופאי שיניים, היא קיבלה תזכורת נוספת לכך שהעבודה בתחום הזה השפיעה עליה באופן מהותי. "הסתכלתי על הקהל בזמן שדיברתי. השפה שלי לא בוטה, אבל היא מאוד מקצועית וחופשית. אני מדברת על גילוי עריות וסוגים של פגיעות מיניות, מתי יש חובת דיווח, ואיך ילד שעבר פגיעה מינית מתנהג. וראיתי איך יותר ויותר אנשים שומטים את המזלגות מהיד ומתכווצים באי נוחות בכיסא. מבחינתם, אני חיה בעולם אחר ומדברת בשפה אחרת. כשקלטתי את עומק הפער, עצרתי ואמרתי 'תקשיבו אני ממש מתנצלת'".

אושרת שהם / צילום: שלומי יוסף
 אושרת שהם / צילום: שלומי יוסף

זו בטח לא הפעם הראשונה שהפער הזה מכה בך.
"כשאנשים מרגישים לא נוח לדבר אצלי בחדר, אני אומרת להם 'אל תתביישו, הקירות האלה שמעו כבר הכול בכל מה שקשור לפגיעות בילדים. ולפעמים אני שוכחת שהעולם בחוץ הוא די נורמלי, אנשים לא מדברים בשפה הזו כל היום, ולא חושבים כל הזמן בשפה של פגיעה. רופאי השיניים ההם היו אנשים רגילים שבאו ליום עיון, כשהסתכלתי עליהם הבנתי שאנשים יכולים לחיות חיים שלמים בלי להיחשף לתוכן שאני חיה אותו ביום יום".

שהם היא לא היחידה שחווה את הפערים הללו. השפעת המשפט הפלילי על חייהן הפרטיים של עורכות דין בפרקליטות היא זאת שעומדת בבסיס הראיון הזה, שקיבץ שש פרקליטות ותיקות משישה מחוזות: עינת גוטסמן, ראש תחום עבירות מין בפרקליטות מחוז צפון; גלי חצב, ממונה בפרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) ואחראית על חקירות ילדים; רותם יוחנני-הר ציון, פרקליטה בפרקליטות מחוז דרום, מנהלת תיקי פשע חמור ואחראית על בית המשפט הקהילתי בבאר-שבע; שרה טל, ממונה בפרקליטות מחוז מרכז ואחראית תחום קטינים במחוז; אורלי רוזנטל-נעמן, ממונה בפרקליטות מחוז חיפה ואחראית על יחידת הסיוע לנפגעי עבירה; ושהם שמכהנת גם כיו"ר פורום עבירות מין ארצי בפרקליטות והוזכרה קודם.

כולן, למעט יוחנני-הר ציון, שהעדיפה טיפול פרטני, משתתפות ב"סדנאות חוסן" שמקיימת הפרקליטות במטרה לפרוק ולעבד את החוויות הקשות שנצברו על-ידן במהלך העבודה. ענבר כהן, מנחת הסדנה בפרקליטות מחוז תל-אביב - שנחשבת לחלוצה ולממושכת מבין הסדנאות - תכנה את החוויות הללו "טראומה משנית".

עו"ד גלי חצב שפוקדת את הסדנה התל-אביבית מזה תשע שנים מעידה שהיא "הפכה אותי לפרקליטה ולאדם טוב יותר, והיא משמעותית ביכולת שלי להמשיך בעבודה הזו. אנחנו מגיעות מדי שבועיים, בלי לוותר, מכבות פלאפונים ומדברות. קוראים לנו בפרקליטות 'קבוצת הבכי', אבל לא תמיד אנחנו בוכות. יש גם הרבה צחוק וכעס ותסכול. ומה שמדהים זה שאחרי שעה וחצי אנחנו יוצאות משם עם אוויר".

גלי חצב / צילום: שלומי יוסף
 גלי חצב / צילום: שלומי יוסף

איך זה שאתן רק נשים? גברים לא הביעו עניין?
"מלכתחילה אנחנו יותר נשים בפרקליטות, וגם הגברים שישנם לא בהכרח מטפלים בתיקים של עבירות מין. אלה תיקים עם המון קושי, גם כשאת הכי מקצועית שאפשר. למשל, במקרים שבהם לא ניתן להגיש כתב אישום ואני נאלצת לטרוק - מטאפורית, כמובן - את הדלת בפני ילד שהעז לתת עדות ובעצם לבקש עזרה מעולם המבוגרים. גם מתלוננת שניסתה להתאבד במהלך המשפט העלתה אצלי הרבה שאלות מייסרות, כמו איך לא שמתי לב לפני, ומה יכולתי לעשות. המורכבות הרגשית הזו מדוברת בקבוצה, וזה נותן המון כוח להתמודד עם הכאב והתסכול. גם כי יש משמעות לזה שאני אומרת את הדברים בקול רם, וגם בגלל שכשמישהי עם זווית הסתכלות שונה ואופי אחר לגמרי משלי מנתחת את הדברים זה מאוד עוזר".

בירושלים נוצרה דווקא קבוצה הטרוגנית מבחינת מגדר וגיל. "פרקליטים ותיקים שחשפו את הקשיים ואת המקומות הפגיעים שלהם, עזרו בכך לצעירים לבוא ולשתף", מספרת שהם. "היה לנו סשן של שמונה פגישות מעולות ועכשיו אנחנו בדרך לפתיחת קבוצה נוספת. אנשים מאוד מאופקים בעבודה, ודאי בבית המשפט, אבל בפנים הם סוחבים הרבה כאב וחוסר אונים. ויש לזה אפקט מצטבר".

והסדנה עוזרת?
"לא תמיד. לפעמים אני מגיעה לחמישי בערב עם כזו תחושת גועל ומועקה בגוף שאני מוצאת את עצמי חייבת לצאת לטבע ביום שישי, כדי ליצור איזו חציצה".

"ממש ככה", מוסיפה עו"ד יוחנני-הר ציון, "את מרגישה שאת צריכה להתקלח עם אקונומיקה".

"אנו חרדות יותר מהאדם הממוצע"

רותם יוחנני-הר ציון מיטיבה לתאר את ההשפעה של תיקים כאלה על הבית ועל הילדים. "אני עובדת בלייצר בית אטרקטיבי ומגניב עם פנקייקים לארוחת הבוקר כדי שלחברות של הילדות שלי יהיה תמיד כיף לבוא לישון אצלנו, כי אני לא מרשה לישון אצל חברות", היא מספרת. "הבת שלי אומרת שאני מוזרה, אבל לכי תסבירי לה שהייתי בכל התיקים של קרובי המשפחה שפגעו מינית - של האבא והסבא, בן הזוג של האמא, האח הבכור והחבר של האח, ואני לא מוכנה לקחת את הסיכון".

רותם יוחנני-הר ציון / צילום: שלומי יוסף
 רותם יוחנני-הר ציון / צילום: שלומי יוסף

ומה עם הסעות לחוגים? טיולים שכוללים שינה?
"אני המסיעה, זה ברור, ואני גם ההורה המלווה בטיולים, כי אני מכירה תיק שבו ההורה המלווה עזר לבנות ללכת לשירותים וביצע בהן שם עבירות מין. ברור לי שאי אפשר לשלוט בכל הסיטואציות, וזו רק אשליה של שליטה. החיים מלמדים אותך שאת יכולה לבחור גן עם צוות נשי ואז יבוא איזה טכנאי לתקן שם משהו ויבצע עבירות מין בילדות. גם זה תיק אמיתי. כמה שתנסי לרפד, בסוף צריך הרבה מזל. וכמובן, חינוך. לסמוך על מה שהחדרת לילדות שלך עם השנים, שידעו לשמור על עצמן, ובכלל להיות איתן בקשר טוב ופתוח, כדי שנהיה כתובת אם קורה משהו".

איך את מתדרכת אותן?
"מסבירה שאנשים מבוגרים אף פעם לא מבקשים עזרה מילדים, אלא מאנשים בגילם. ואם מבוגר מבקש דווקא מהן עזרה, משהו אצלו לא בסדר וצריך להתרחק ממנו. אני גם לא יכולה להימנע מלהסתכל על הכיתות שלהן בבית הספר ולחשוב, לאור אחוזי הסטטיסטיקה והדיווח שאני מכירה היטב, 'מי נפגע פה, למי קורים כאן דברים'".

מאוד קשה לחיות ככה. 
גוטסמן: "אנחנו למודות טראומה, וכשזה פוגש אותנו מול הילדים שלנו אנחנו חרדות יותר מהאדם הממוצע. מספיק שהבן שלי יספר שהנהג של ההסעה לבית הספר אמר לו משהו - שום דבר מיני, באמת - ומאותו רגע אני עושה חקירת ילדים. 'תגיד לי בדיוק מה היה, באיזה מרחק היית מהנהג, ואיך בדיוק הוא החמיא לך?'. ועד שלא נחה דעתי, אני לא עוזבת אותו".

עינת גוטסמן / צילום: שלומי יוסף
 עינת גוטסמן / צילום: שלומי יוסף

"ברור", מתערבת יוחנני-הר ציון, "גם אני עושה את זה בכל מיני סיטואציות, ועם הרבה שאלות פתוחות. הבת שלי תחזור מחברים ואני אשאל באגביות איפה הן שיחקו ומי עוד היה בחדר".

רוזנטל-נעמן מסתייגת: "אי אפשר לחיות בצורה כזו, בטח כשאת מכירה את ההורים".

יוחנני-הר ציון: "אבל שתינו יודעות, שאף פעם אי אפשר לדעת".

רוזנטל-נעמן: "זה נכון, אבל אני משתדלת לא להגביל. אני כן מזהירה מלדבר עם זרים ברחוב ובמרחב הווירטואלי ובודקת לילדים את הסלולרי. יש באמת דברים שאני לא מרשה והילדים מתרגזים כי לכולם מרשים, אז אני מסבירה שאני חשופה לדברים שלא מופיעים בתקשורת ומודעת יותר לסכנות".

איפה את מודעת יותר מההורה הממוצע?
"בגני משחקים. טיפלתי בתיק של נער שפיתה ילדות שפגש בגינה לבוא הצידה לראות חתול, וביצע בהן מעשים מגונים. ההורים שלהן היו בגן ופטפטו ביניהם, אבל הספיקו כמה דקות שבהן הילדות לא היו בטווח הראייה כדי שזה יקרה. נחשפתי למקרה הזה עוד לפני שהיו לי ילדים, ועד היום כשאני הולכת לגן משחקים, גם כשאני מפטפטת כמו כולן עם אמהות אחרות, אני לא מפסיקה להיות בקשר עין".

שהם: "לי יש בנים ואני לא יכולה להיכנס איתם לשירותים ציבוריים, אז אני עומדת בפתח ומדברת עם הבן שלי בזמן שהוא בפנים. 'מה העניינים?' 'הכול בסדר?' שומרת על רצף של שיחה כדי לוודא שהוא בסדר. ואני רואה את הגברים שיוצאים מהשירותים, לא מבינים מה האישה ההזויה הזאת עושה".

גם אמא שלי הפחידה אותי מכל מיני תרחישים כילדה, אבל אני בחרתי לא לעשות את זה לילדים שלי.
גוטסמן: "במציאות החיים שאנחנו חשופות אליה אמא שלך צודקת, ולא את. כשהילדים שלי נכנסו לכיתה א' עשו בקיבוץ שאני גרה בו שיחה לכל ההורים עם פסיכולוג. וכל אמא הייתה צריכה להגיד ממה היא מפחדת. כשהגיע תורי אמרתי שאני מפחדת מהשרת. למה? אני אפילו לא מכירה אותו, אבל היו לי כמה תיקים עם סיפורים על שרת וזה מחלחל.

אורלי רוזנטל נעמן / צילום: שלומי יוסף
 אורלי רוזנטל נעמן / צילום: שלומי יוסף

"טיפלתי גם בתיק של גבר שביצע עבירות מין בחברות של בתו בזמן שישנו אצלה, בלי שהן אפילו ידעו, ואני לא מסוגלת עד היום לשלוח את הילדים שלי לבתים של חברים. אני עושה מניפולציות על הילדים, מביאה אטרקציות, יש לנו את האקס בוקס הכי משודרג שאפשר. לסדנה הגעתי כדי למצוא פילטרים למה שהתיקים מביאים לחיים שלי".

וזה עזר?
"האמת שלא. הסדנאות האלה טובות כשאתה חולק עם אנשים שעברו איתך אותה כברת דרך, שמבינים איפה אני בתוך העניין. והקבוצה שלנו פחות אפשרה את זה. אני מחכה שיפתחו קבוצה נוספת, אבל אנחנו פריפריה וזה לוקח זמן".

חצב, שהייתה התובעת בתיק האונס האכזרי בגן העיר, מנסה לשמור על פרופורציות. "אנחנו גרים מאוד קרוב לשם וכשטיפלתי בתיק לא שיתפתי את הילדים, למרות שחלקם הכיר אותו מהתקשורת. הילדים שלי מסתובבים בתל-אביב וכן ישנים אצל אחרים. כן, הדגשתי בפניהם שלא מגיעים לחניון או לשירותים ציבוריים לבד, אבל דווקא בגלל שנחשפתי לכל כך הרבה מקרים, ואני מבינה כמה זה פוגש אותנו בכל מקום. אני עובדת יותר על זה שאם יקרה משהו הם יוכלו תמיד לספר לי, וידעו שלא אשפוט אותם".

לא היו מקרים שהצבת גבול ברור?
"טיפלתי בתיק של בחור שהגיע לילדים דרך (משחק המחשב) מיינקראפט. זה היה בזמן שהבן שלי היה בשיא תקופת המיינקראפט בחייו, ואמרתי לו 'אתה לא משחק יותר אונליין, אי אפשר, תבנה את העולם שלך לבד'".

והוא הקשיב לך?
"כן, אבל עד היום הוא אומר לי: 'אוי, את עם הדברים שלך, בגללך לא הייתי מספיק טוב'".

"הפסקתי להעיר לאנשים בכביש"

החרדות כלפי הילדים, כך מתברר בהמשך השיחה, הן עוד החלק הקל בסיפור. השלב הקשה יותר הוא החרדות כלפי עצמן. "יש את החשש ללכת לבד בלילה", אומרת עו"ד שרה טל, "כי זה מזכיר לך מה קרה באחד התיקים למישהי שהלכה לבד. בכלל, אני מרגישה שהשתניתי במהלך השנים. הפכתי להיות יותר חרדתית וחשדנית ממה שהייתי בעבר באותן סיטואציות. ובתור הרווקה היחידה פה, אני יכולה לומר שהיום אני יוצאת לפגישות רק במקום ציבורי, ולא אשתה מבקבוק שאינו סגור. בטח לא דרינק מהבר שמישהו הזמין לי".

שרה טל / צילום: שלומי יוסף
 שרה טל / צילום: שלומי יוסף

"אני דווקא בחרדה מתיקי ההמתה, ולא מתיקי המין", אומרת יוחנני-הר ציון. "אני לא מעירה בכביש לאף אחד ותמיד נותנת להשתלב כי אני יודעת עד כמה אנשים יכולים להיות לא צפויים. ואני אף פעם לא נפרדת מהבנות שלי בריב, כי היה לי תיק שבו אמא רבה עם הטינאייג'ר שלה שיצא לחבר במקום ללמוד למבחן, ובמהלך הביקור התפתחה תגרה בין החברים והוא מת מדקירה".

אז כל פעם יש את החשש שזו תהיה השיחה האחרונה איתן?
"כן, זה מהדהד לי, וזה גם הכניס לי את החרדה שאין מקום בטוח. אמא שלו הרגישה ביטחון בזה שהוא הולך לבית של חבר ולא למועדון, ודווקא שם זה קרה. גם בתיקים של חסרי ישע זו התמודדות איומה. למשל, קשישות במוסד סיעודי שאחד המטפלים ביצע בהן עבירות מין. זה מפגיש אותך עם הפחדים הכי עמוקים שלך: זקנה, חוסר אונים, להיות נתונה לחסדים של זרים".

גוטסמן מציגה גישה שונה. "אני הולכת ומתעצבת כאדם נטול פחד כלפי עצמו ברמה שמפחידה אפילו אותי, כי פחד הוא מנגנון הישרדותי וטוב שהוא קיים. על הילדים שלי אני חרדה, לא עליי. בניגוד לרותם, אני רבה שחבל על הזמן אם מישהו מעז לחתוך אותי בכביש.

"דיברו פה על טראומה בעקבות האינטראקציה עם הקורבן, אבל יש טראומות נוספות בתיקי עבירות מין. למשל, בתיקים בלתי אפשריים מבחינה ראייתית. זה קורה הרבה פעמים כשהפוגע והקורבן מכירים איכשהו, ואז הראיות הפורנזיות (המדעיות) הופכות ללא רלוונטיות וזה נהיה מילה נגד מילה".

תני דוגמה.
"בעבירות מין בין בגירים כשמוסכם שהיה סקס והשאלה היא רק אם זה היה בהסכמה או לא, אז אין משמעות למציאת הזרע. או מתלוננת שהגיעה עם סימני אלימות והחשוד אמר: 'אני לא מבין, זה הקיק שלנו - סקס אלים'. הכאב הגדול שלי נובע לעתים מזה שאני מאמינה לחלוטין למתלוננת, אבל לא יכולה להגיש כתב אישום. ודווקא בתיקים האבודים האלה, אני כראש תחום של עבירות מין מנסה להושיט למתלוננת יד ולנתב לאפיק טיפולי. זו חזית הרבה פחות מוכרת, אבל מאוד לא פשוטה עבורנו".

אתן נמצאות היום במעמד של מקבלות החלטות, כמה באמת אתן נפגשות עם השטח?
שהם: "הרבה. אנחנו מראיינות את המתלוננות ומטבע הדברים נחשפות לראיות. מעבר לזה אנחנו גם הולכות הביתה עם כובד האחריות שבהחלטה אם לסגור או את התיק או לא, ואם לא אז למי לתת תיק עם תיעוד ויזואלי מפורט של תמונות וסרטונים שהם לא פעם פדופיליים. ההחלטה למי לתת מאוד קשה לי כי אני חושבת למי אני עכשיו הורסת את החיים, למי אני הולכת לזהם את העיניים. כי יהיה משהו במראות האלה שהוא לעולם לא ישכח".

ואם פרקליט אומר לך שהוא לא מסוגל?
"אז אנסה מישהו אחר, אבל זה לא קורה. מראש אתן תיק כזה למי שאעריך שיוכל להכיל אותו. לא אמרו לי עד עכשיו לא. כן אמרו - 'זה היה לי קשה'".

חלק מהמראות היו כנראה נחסכים בעבר, לפני שהתפתחות הטכנולוגיה עשתה את תיעוד העבירות נגיש כל-כך. כמו שעשה, למשל, אדם ששילם לאם כדי שתאפשר לו לבצע עבירות מין בילדתה וצילם את כל מה שעשה לה. "זו פעם ראשונה שהייתי ממש בתוך אונס", מספרת חצב ששימשה התובעת בתיק. "נאלצתי לצפות שוב ושוב בסרטים שהוא צילם, כי צריך לתאר את הדברים במדויק בכתב האישום. אני מדברת על זה, ורואה שוב לנגד עיניי את הילדה נאבקת ובוכה. זה לא עזב אותי. מה גם שבסביבה שלי הייתה ילדה מאוד דומה לה, ובכל פעם שנתקלתי בה זה היה עוצר אותי לרגע. בסדנה למדנו לעבד את התיקים האלה, וזה קריטי, כי למשפחה ולחברים אני לא מספרת הרבה. לא רק בגלל שזה פרטיות של אנשים, תמיד אפשר לטשטש פרטים, אלא כי אני מעדיפה להפריד. לא רוצה שהדברים האלה יכנסו לתוך הבית שלי".

טל, שחוותה גם היא טראומה כשנדרשה לצפות באונס מצולם כחלק מתיק שטיפלה בו, מוסיפה: "אחרי שצפיתי בצילומים של מצלמות האבטחה לא ישנתי חודש. את רואה את כל מסלול החטיפה של הצעירה שנבחרה באקראי, איך הם מתגודדים סביבה, והיא מתנגדת ומנסה לברוח. איך מרימים אותה כמו שק, מכניסים אותה לחדר והדלת נסגרת. ובמשך כמעט שעתיים את רואה מסדרון, וכל פעם מישהו מהם יוצא מהחדר ואחר נכנס במקומו. לא יכולתי להכיל את זה. גם השופטים שקיבלו סרטון מקוצר, התקשו לצפות בו. מכל התיקים שניהלתי, זה תיק שאני לא מצליחה לנתק את המראות שלו ממני. וראיתי המון דברים. מה שעוד קשה לי, זה שהמתלוננת בתיק הזה נעדרת למעלה משנה, כששמעתי על זה לא הפסקתי לבכות. מדי פעם אני נכנסת להודעות הווטסאפ ממנה, מסתכלת על ההודעה האחרונה".

"המתלוננות זקוקות לקשר איתנו"

הקשר עם הנפגעים ובני משפחותיהם מביא עמו מנעד רחב של התמודדויות. "אני לא יודעת מה יותר קשה לי", מתוודה שהם, "להתמודד עם 'הקורבן החי' או עם המשפחה שלו במקרה של מוות. כשזו משפחה את רואה אנשים שהם צל של עצמם, ולא משנה אם יקירם מת בתיק רצח או בתאונת דרכים. ואילו כשהנפגע בחיים את רואה את הטראומה שהוא נושא כל יום. צריך הרבה וירטואוזיות כדי להתמודד עם השיתוק שנפגע העבירה חווה על דוכן העדים, או עם מתלוננת שמודיעה בערב שלפני העדות בבית המשפט שהיא לא מסוגלת להעיד".

איך משכנעים אותה במקרה כזה?
"נמצאים שם בשבילה. גם אם זה אומר שהפרקליט יתקשר אליה בשש בבוקר ויאמר לה 'אני אחכה לך בפרקליטות ונסע לשם יחד, או שניפגש בכניסה לבית המשפט'. להרבה מאיתנו יש מתלוננים שאנחנו בקשר איתם. בתיק של אליאור חן (רב שהורשע בהתעללות קשה בשמונה ילדים) אני עדיין בקשר עם הילדים הגדולים. וכשפגשתי מתלוננת שהכרתי כאישה שבורה והיום היא מנחת סדנאות בתחום זה נתן לי המון כוח".

יוחנני-הר ציון: "אתן לא מתקשרות בחגים לכל האמהות של המנוחים לאחל חג שמח ושנה טובה? לי יש ממש סבב".

טל: "ברור. יש משפחה שאני תמיד מסמסת לה ביום של האזכרה".

רוזנטל-נעמן: "לקבל טלפון מהפרקליטה בחלוף שנים יכול להציף מחדש את הטראומה".

יוחנני-הר ציון: "אני כמובן שואלת אם הן רוצות להישאר בקשר. האימהות הן אלה שבדרך כלל מבקשות את זה כי אנחנו הופכות להיות חלק מהחיים שלהן, ולפעמים אנחנו גם היחידות שהן יכולות לדבר איתן על מה שקרה. בעיקר בתיקים שבהם הילד מת. הבעלים שלהן כבר לא רוצים לשמוע, וגם שאר המשפחה רוצה להניח לזה קצת. ורק עם הפרקליטה אפשר עוד פעם לדבר על איך זה קרה, ולחוות שוב את הרגעים האחרונים של הילד".

ואת מסוגלת להתמודד עם השיחות האלה?
"אני מבינה את הצורך, ויודעת עד כמה האמהות האלה מחכות לשיחה הזו, אז אני נמצאת שם בשבילן. אנחנו גם האנשים היחידים שהמתלוננות יכולות לחלוק איתם את כל מה שהיה שם, כי אנחנו יודעים הכול. גם את מה שלא היה להן נעים לספר למשפחה או לחברות".

חצב: "הרבה מהמתלוננות נמצאות בטיפול ועדיין צריכות את הקשר איתנו. לא מזמן קיבלתי סרטון מנפגעת עבירה שהצטלמה על מדרגות הרבנות מאושרת עם גט ביד, כשאני יודעת מה היא עברה מבעלה. זה היה מאוד מרגש ונתן גם לי כוח. אבל כשנפגעי עבירה מזמינים אותי לאירועים משפחתיים אני לא הולכת. חשוב לי לשמור על ההפרדה הזו".

ידעתן למה נכנסתן כשביקשתן את התפקיד הזה?
יוחנני-הר ציון: "אני לא חושבת שהבנתי באמת במה זה כרוך. התיקים הראשונים הטביעו בי חותם גדול, אבל מה שבעיקר חודר לאורך השנים זו ההבנה שהמקרים האלה נמצאים כל הזמן לצידך, לא ביקום מקביל כמו שנוח לחשוב".

אתן יכולות לסמן את התיק שהביא מבחינתכן לאובדן התמימות?
שהם: "אני לא יכולה להצביע על תיק מסוים, זו יותר ההצטברות שגורמת לך להבין עד כמה המין האנושי יכול להיות חלאתי. וכשמגיע אליי פרקליט ואומר: 'תקשיבי, לא היה דבר כזה', עם כל הניסיון שלי אני יודעת שייתכן שהוא צודק, כי אין גבול לדמיון ותמיד יכול להגיע תיק יותר זוועתי. ועדיין, אחרי הכול רובנו ממשיכים להיות אנשים אופטימיים, שאוהבים אנשים ואוהבים את החיים". 


"הטראומה מצטברת, ההשלכות הן גם פיזיות וגם נפשיות"

ענבר כהן, מייסדת הסדנאות, הבינה שהפגנת פגיעות אמנם נתפסת כמנוגדת לאתוס  המשפטי, אבל עורכי הדין חייבים לדבר על זה

ענבר כהן הייתה הראשונה לזהות, כבר לפני עשור, את הצורך בהקמת סדנאות תמיכה בפרקליטות. היא עובדת סוציאלית בהכשרתה, כיום משמשת דוקטורנטית לקרימינולוגיה באוניברסיטת חיפה, ומרצה בבית הספר למשפטים במכללה למנהל, על הקשר שבין משפט לטיפול. באותם ימים של ראשית הדרך, היא ניהלה את תחום המשפט הפלילי במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, והעבירה קורסים בנושא פגיעות מיניות לשופטים ולפרקליטים.

"הייתי מדברת עם פרקליטים על תיקים, שגרמו להם לדיסוציאציה (ניתוק רגשי), וראיתי איך עולה אצלם הטראומה המשנית ואיזה השלכות יש לה על התפקוד היומיומי במשפחה", היא מספרת. "באתי לרות דוד, שהייתה אז פרקליטת מחוז תל-אביב, והצעתי שנתחיל קבוצה שתדבר על רגשות הפרקליטים. היא מאוד התלהבה, וזה היה המקום הראשון שהרים את הכפפה והציע למי שרוצה להצטרף. מאז, כבר תשע שנים, אני מנחה שם".

ענבר כהן / צילום: שלומי יוסף
 ענבר כהן / צילום: שלומי יוסף

נרשמה התעניינות מההתחלה או שאנשים היססו?
"דווקא הייתה היענות גדולה, למרות שזה נתפס כמאוד חתרני כי זה לא שיח שהיה מקובל במחוזות המשפט. במשפט אתה צריך לתפקד, להיות חזק, אסוף, בטח לא להראות פגיעות. וההכרה בזה שאנשים מושפעים מניהול התיק, היא לא תמיד קלה.

"עזרה העובדה שאנשים הכירו אותי ממרכז הסיוע ובעיקר זה שהיה להם צורך מאוד חזק לאוורר את המוגלה שהצטברה. תמיד יש אנשים, שמגלים שזה פחות מתאים להם, ולוקח זמן עד שקבוצה מתייצבת. מי שבאו ונשארו הבינו שיעזור להם לדבר על זה. ובאמת, די מהר אנשים לא הפסיקו לדבר. אפשר לומר שלא הייתה שנייה בלי מילים באוויר. זה נשמע לך מובן מאליו, אבל זה לא, כי אנשים בוחרים להתמודד עם טראומה משנית בכל מיני דרכים".

בואי נעצור ונסביר מה זו טראומה משנית.
"טראומה משנית נגרמת בעקבות חשיפה לאירוע שלא חווינו בעצמנו, אבל שמענו עליו ונחשפנו לראיות שקשורות בו. ככל שאני שומעת על יותר אירועים אני חווה יותר קושי. ואז ההשלכות המצטברות הן כמו של טראומה ישירה. את מדמיינת את הדברים, חולמת עליהם בלילה".

ובתיקים של עבירות מין ואלימות זה קשה במיוחד.
"פרקליטים שמטפלים בתיקים כאלה חייבים להיות בקיאים בפרטי הפרטים של התיק כדי להגיש כתב אישום ולהתמודד בבית המשפט. ועם כל תיק, הטראומה מצטברת. כשאין לך סיפורים נחמדים בעבודה, את מתחילה להתהלך בעולם בתחושה שאנשים הם רעים ואי אפשר לסמוך על אף אחד. כל סיטואציה נראית כמו איום. ההשלכות הן גם פיזיולוגיות - כאבים, מחלות, אובדן תיאבון ובעיות שינה - וגם נפשיות. למשל, דיכאון, חשדנות יתר ומלנכוליה. בלי לעבד את ההשלכות הרגשיות הם ינהלו תיקים מתוך פחד וחרדה גם במקומות שבהם צריך חמלה. כי בניסיון להגן על עצמה הנפש כבר לא מצליחה להכיל את הכאב של אנשים אחרים".

חוסר חמלה כלפי מי? התוקף?
"לא בהכרח. פרקליטים שחוקים יכולים להפגין חוסר אמפתיה דווקא כלפי נפגעי עבירה. למשל, אם עברתי לטפל בגילוי עריות תיקים של הטרדה מינית במקום העבודה ייראו לי פתאום לא חשובים. כאילו שטויות, למה אני צריכה לנהל את זה בכלל, מה היא עושה עניין מכזה אירוע".

ההארד קור מייצר קהות-חושים.
"זה סוג של הגנה מעצמי, מזה שהחומרים האלה יטלטלו אותי. את אוטמת את עצמך כדי להחזיר לעצמך שליטה. מה שמרפא מצבים כאלה, זו היכולת של אנשים לשמור על אמפתיה".

קל להיות אמפתי כלפי מצבים שבהם את יכולה לראות את עצמך או מי מהמשפחה שלך.
"זהו, שאני מדברת על אמפתיה ולא על הזדהות. אמפתיה זו היכולת לראות את הדברים מנקודת מבטו של האחר, מבלי להיות האחר. להבין את המצוקה של האחר, מבלי להזדהות איתה כאילו היא שלי. בשלב הראשון טבעי שתנסי להתחבר לחוויה, אבל אחר כך חיוני לתפוס ממנה מרחק. אם אחשוב רק על עצמי לא אבין איך אותו אדם בחר לנהוג אחרת ממני באותה סיטואציה, ואז אהיה שיפוטית".

לפרקליטות שראיינתי היה קל יותר לדבר על החרדות כלפי הילדים, מאשר על הפחד שהן עצמן ייפגעו.
"יותר קל להתחבר לתכנים רגשיים כשזה קשור לילדים, כי ילדים הם חלשים וזקוקים להגנה, ולדאוג להם עדיין שם אותנו במקום החזק. דווקא להגיע למקומות שבהם אני פגיעה זו רמה יותר גדולה של חיבור, וגם של איום - כי אם אבין שגם אני פגיעה אז מה באמת יהיה על ילדיי?".

ההתפתחות הטכנולוגית הגבירה את הטראומה?
"לא יודעת, כי גם הדמיון שלנו משחק תפקיד. מה שכן, מוצגים ויזואליים הופכים את האירוע לטראומה ישירה".

עולות בסדנה התמודדויות שלא קשורות לאירוע עצמו?
"בוודאי, למשל התמודדות עם הדינמיקה הכוחנית שיש בבית המשפט, שהוא זירה של מריבה. כל יום ללכת לריב, זו גם חוויה קשה".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988