אחרי הסארס כולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שמגפה חדשה תתפתח בסין. ידעו ושתקו

אחרי הסארס, זה היה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן עד שמגפה קטלנית חדשה תתפתח בשווקים החיים • למרות זאת, סין נתנה להם לפעול ובהמשך נכשלה באיתור ההתפרצות, בעוד שאירופה ישבה בחיבוק ידיים • התוצאה: אירופה מגלה כי כדי לנצח את המגיפה תוצרת סין, צריך לאמץ מדיניות סינית

שוטר סיני מנווט רחפן כדי לפקח על האזרחים / צילום: Associated Press
שוטר סיני מנווט רחפן כדי לפקח על האזרחים / צילום: Associated Press

בתוך חודש בלבד, אירופה נעה לעבר סין מרחק פוליטי וחברתי רב יותר מזה שסין עשתה לעבר אירופה במשך עשרות שנים: חופש התנועה הוגבל כמעט בכל מדינות היבשת; באיטליה מאיימים במאסר או בקנס של 4,000 אירו על מי שנוסעים לבית השני שלהם; בספרד כבר חילקו הרשויות 100 אלף קנסות לעברייני קורונה ועצרו מאות בני אדם; אפילו בגרמניה ניסחה הממשלה (ובינתיים גנזה) חוק שמאפשר לעקוב אחרי הטלפונים של חשודים כחולים.

שלל חוקים חדשים המצמצמים את חופש הפרט ("איסור מגע", קוראים לזה בגרמניה) הועברו בפרלמנטים ברחבי היבשת. הם דומים יותר לחוקים שהדמוקרטיות הליברליות האירופיות ביקרו בעבר כ"הפרת זכויות אדם", ופחות לערכים שקידמו מאז מלחמת העולם השנייה. במקום להיות מוקד לביקורת, הפכה סין למודל לחיקוי.

ל"סיניזציה" של אירופה גרם נגיף הקורונה והמגפה שהוא מחולל. העולם מסתכל עכשיו בהערכה על סין וסינגפור ולא על איטליה או ספרד, וההבדלים העיקריים כרגע הם ברמת הביצוע - ולא בתשתית החוקית או במה שנחשב למותר ואסור.

אם בספרד גוברים המקרים של בריחת חולי קורונה מבתי חולים וגוזלים משאבים משטרתיים יקרים, אז השיטה הסינית של מעקב מתמיד אחרי המרחב הציבורי באמצעות מצלמות כבר לא נראה כל כך מופרך; אם בגרמניה מאיימים בקנסות על יותר משני אנשים שהולכים יחד, השיטה הסינית של ניקוד על תרומה או פגיעה בחברה כבר לא נראית כל כך מוזרה.

לפני חודשיים בלבד, העולם הזדעזע לראות שוטרים סינים מכים במקלות ברחוב אזרח שהיה חשוד כחולה קורונה שיצא מביתו. לפני שבועיים זה קרה ליד תחנת רכבת במרכז תל אביב.

התעלמות שיטתית מהסכנות

סין לא הינדסה גנטית את נגיף ה-SARS-CoV-2 במעבדה ללוחמה ביולוגית, ואז שחררה אותו במכוון כדי למוטט את המערב. אבל במידה מסוימת, היא כן. לא בכוונה, לא בזדון, אבל על ידי התעלמות שיטתית מהסכנות לבריאות הציבור שבשווקי בעלי החיים בערים הסיניות, ומגנונים לא-מספיקים למניעת מגפות.

מאז שמחלת ה"סארס" התפרצה ב-2002, היה ברור לכל כי שווקי בעלי החיים והרצון הסיני לאכול חיות שאינן נאכלות במקומות אחרים - כולל הצבת ארגזים של חתולי זבד, עטלפים, פנגולינים, כלבים חיים ועוד שלל יונקים לצד עופות וזוחלים - הוא מתכון ליצירת מוטציות מסוכנות של נגיפים וחיידקים זואונוטיים המהווים סיכון לבני אדם.

שווקים אלה, וגם חוות הרבעה שבהן חלק מהחיות הללו גודלו באופן מסחרי לצורכי אכילה, המשיכו לפעול ללא מפריע אחרי שהסארס נעלם מהמפה ב-2003. מאז, מדענים מכל העולם חיכו לאיום הזואונוטי הבא, ואף העריכו שהוא יגיע מסין, בין השאר בגלל מספר השווקים והאנשים בה. הם רק לא היו בטוחים אם זו תהיה מוטציה של סארס, נגיף שפעת חדש או משהו אחר. בסוף נפל הפור על האפשרות הראשונה. כבר יותר מעשור שלא הייתה שאלה אם זה יקרה, אלא רק מתי זה יקרה ובאיזו חומרה.

וכאשר התסריט הזה אכן התרחש בנובמבר 2019, אז הנגיף קפץ לבני אדם ככל הנראה משוק בעלי חיים בווהאן, נכשלה סין בהתמודדות עם דיכוי ההתפרצות הראשונית שלו. מנהלי בתי חולים איימו על רופאים שדיווחו על תמותה חריגה מדלקת ריאות, הרשויות צנזרו את הרשתות החברתיות אזכורים על מחלות נשימה. המקרים הראשונים הושתקו והביאו למצב שבו סין נאלצה בסוף דצמבר להתמודד עם התפרצות בסדר גודל עצום בווהאן. היא אמנם עצרה אותה על ידי שימוש בתוכניות מגירה מוכנות מראש, על ידי שלטון מרכזי שהצליח לגייס בשעת חירום את התעשייה והצבא ואפילו את האזרחים, אבל במחיר אלפי קורבנות בסין עצמה. במבחן התוצאה, הווירוס "שברח" מווהאן התפשט ברחבי העולם והדביק כבר 450 אלף בני אדם.

כפועל יוצא מכך, הולך ומתברר כי רק צעדים בסגנון סין מסייעים להילחם בנגיף. כלומר, אחרי שהוא מתפשט ברמה מסוימת באוכלוסייה והרשויות מאבדות שליטה על מעגלי ההדבקה, רק סגר מוחלט עם חיטוי מסיבי ומאמץ אדיר, רק בתי חולים שמוקמים תוך שבוע ורק עודף מכונות הנשמה, יכולים ביחד להביא לשליטה בהתפרצות ולהפחתה במספר הקורבנות. בעזרת גושפנקא רשמית של ארגון הבריאות העולמי, הצעדים הסיניים - עד לרמת האפליקציה שמראה לכל אדם אם מותר לו או אסור לו לנסוע באוטובוס - הם צו השעה. זהו הכוח המניע את השינויים שרואים באירופה בחודש האחרון. לתושבים ביבשת זה אולי נראה כמו התנהלות איטית אבל בפרספקטיבה היסטורית, זה שינוי אדיר שמתרחש בטווח זמן של כמה שבועות בלבד.

מוכר בדרכו לשוק המזון בגוואנגשאו / צילום: וינסנט יו, Associated Press
 מוכר בדרכו לשוק המזון בגוואנגשאו / צילום: וינסנט יו, Associated Press

אירופה ישבה בחיבוק ידיים

האחריות להתפרצות היא כמובן גם על המערב. בכל אותן השנים מאז מגפת ה"סארס", מאז שהלך והתחוור כי העולם נמצא בסיכון מנגיף או חיידק חדש שיגיע ככל הנראה מאסיה, מאפריקה או מהמזרח התיכון, ישבה אירופה בחיבוק ידיים. חלק מהמאבק העולמי התמקד בנגיף השפעת, בחשש שמוטציה חדשה תצא מאסיה ותגרום למגפה דומה לשפעת הספרדית של 1918. לא רבים, מלבד פעילי זכויות בעלי חיים ומי שנלחמים בציד לא חוקי, שמו בראש סדר היום את סגירת השווקים בסין. סין הלכה והתקדמה, הלכה והשתכללה, והמרחק בין העטלפים הנגועים לבירות אירופה, דרך האוכלוסייה המקומית והתזונה שלה, הלך והתקצר בעזרת שדות תעופה ונתיבי אוויר חדשים.

אולי אין בזה כל חדש. כשהאירופאים פלשו לאמריקה הלטינית בספינות עמוסות חיילים (קונקיסטדורים), הם התקבלו בתחילה לרוב בזרועות פתוחות. כשהחלו לכבוש ולבזוז ולנסות לקחת עבדים, החיידקים והנגיפים שנשאו עמם אחרי מאות שנים של חיים אירופיים קרובים לבעלי חיים עשו את העבודה בשבילם. מול החסינות האירופית, האוכלוסייה המקומית מתה כמו זבובים ממחלות כמו שפעת וסוגי חיידקים שונים. כמו אז גם עכשיו. הילידים בני יבשות אמריקה רצו חרוזי זכוכית ורובים וחטפו שפעת. האירופאים רצו טקסטיל ופלסטיק וייצור זול והמוני, וחטפו קורונה. אז, בעבר, זה היה "הזמן של אירופה". המגפה הנוכחית אולי מסמנת שהגיע זמנה של סין.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988