ויש גם עיוות בלתי מוצדק

בהיעדר תיזמון בין חוק מס שבח לבין פקודת מס הכנסה, נתהוו עיוותי מס בלתי מוצדקים ובאותה מידה נתאפשרו תכנוני מס מגוונים

כפי שכבר ידוע לקוראי מדור זה, נכלל בחוק מיסוי המקרקעין סעיף מספר 84, הידוע כסעיף "אנטי-תכנוני" (שתחולתו, בנוסחו הנוכחי, על עסקאות שנעשו ב-7.11.2001 ולאחריו), שזו לשונו: "סבור המנהל כי עסקה פלונית או פעולה פלונית באיגוד, המפחיתה או עלולה להפחית את סכום המס העשוי להשתלם על-ידי אדם פלוני, או למנוע תשלום מס, היא מלאכותית או בדויה, או כי אחת ממטרותיה העיקריות של עסקה פלונית היא הימנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותה, רשאי הוא להתעלם מהן ולשום את המס המגיע לפי זה. הימנעות ממס או הפחתת מס, ניתן לראותן כבלתי נאותות אפילו אינן נוגדות את החוק".

אין אנו מלינים על סמכותו של המנהל להתעלם מעסקאות מלאכותיות או בדויות, אך שיח וסיג לנו עם המחוקק, מזה זמן, באשר לעסקאות אשר "ניתן לראותן כבלתי נאותות, אפילו אינן נוגדות את החוק".

למותר לחזור ולציין, כי עצם ההבחנה מהי הימנעות ממס - או הפחתת מס - שניתן לראותה כבלתי נאותה, אפילו אינה נוגדת את החוק, היא סובייקטיבית בעליל, ויש הסבורים כי רק מלאכי השרת יוכלו לה.

הגיעו הדברים עד כדי כך, שהשופטת ברכה אופיר-תום עצמה מצאה לנכון למתוח בקורת (בעקיפין) נגד סעיף 84 "המורחב" בעת שהציגה את השלכותיו על המערכת ועל תחושת היציבות.

זה המקום לציין, כי אין בחוק מיסוי המקרקעין הוראה "הפוכה", המאפשרת למנהל מס שבח להימנע מהטלת מס בלתי נאותה (אשר אינה נוגדת את החוק), ובהקשר זה אנו רוצים לציין לשבח את ח"כ יעקב ליצמן, יו"ר ועדת הכספים בכנסת הקודמת, שחש כי מן הראוי לתקן את המעוות.

למעלה מכך, בעת שהתקיימו לאחרונה בפני ועדת הכספים הדיונים הקדחתניים ברפורמת המס "הגדולה", העיר ח"כ ליצמן, כי הוא כשלעצמו היה מצדד בתיקון החוק, כך שתימנע הטלת מס בלתי סבירה אם השתכנע מנהל מס שבח (או פקיד השומה, הכל לפי העניין), שמדובר ב"תאונת מס" בלתי מתוכננת ובניגוד לתכלית החקיקה. למרבה הצער נותר ח"כ ליצמן בודד בעמדתו, מול סוללת הבכירים ממשרד האוצר וממשרד המשפטים, עד שנאלץ לוותר עליה.

דוגמא להטלת מס בלתי נאותה ניתן לדעתנו למצוא בערר, שנדון לאחרונה בפני ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בעניינה של יהודית שינפוקס, עו"ד נגד מנהל מס שבח רחובות (ו"ע 1026/00).

במקרה דנן, הרקע העובדתי לא היה שנוי במחלוקת - העוררת רכשה משרד שבגינו לא דרשה כלל ניכוי בשל פחת, אך לעת מכירת המשרד הפחית המשיב משווי הרכישה את סה"כ ניכויי הפחת שהעוררת היתה יכולה לנכות. כתוצאה מכך, נותרה העוררת קרחת מכאן ומכאן, ולכן העלתה בפני ועדת הערר מספר טיעונים ואף העמידה בפני הוועדה את השאלה העקרונית: הכיצד ניתן למסותה בעת מכירת המשרד, בשל פחת שלא ניכתה בפועל. המשיב, מצדו, הפנה את חברי ועדת הערר (כב' השופט בדימוס י. בן שלמה, יו"ר וה"ה טוביה גרינברג ואלי מונד) אל לשונו הברורה של החוק, הקובע בסעיף 47 לחוק מיסוי המקרקעין, כי יתרת שווי הרכישה תחושב לאחר הפחתת "הסכומים הניתנים לניכוי לגבי מקרקעין, לפי סעיף 21 לפקודת מס הכנסה, בצרוף הסכומים שהופחתו מהמחיר המקורי שלהם לעניין מס הכנסה".

חברי ועדת הערר הגיעו להחלטה, כי ידיהם כבולות בשל נוסח החוק ועל סמך הכרעות משפטיות קודמות, ודחו את הערר, תוך שהם רומזים, כי התוצאה הקשה היתה נחסכת מהעוררת אילו הקפידה על זכויותיה ותבעה את ניכוי הפחת בעת שהכינה את הדו"חות השנתיים על הכנסותיה לפקיד השומה.

נחמה פורתא יוכלו הקוראים למצוא בכך, שחברי הוועדה מצאו לנכון להזכיר את דברי פרופ' עו"ד יצחק הדרי (מתוך ספרו מס שבח מקרקעין, חלק ב'), שקבע, כי בהיעדר תיזמון בין חוק מס שבח (חוק מיסוי המקרקעין) לבין פקודת מס הכנסה, נתהוו עיוותי מס בלתי מוצדקים ובאותה מידה נתאפשרו תכנוני מס מגוונים.

מכאן אתה למד, לכאורה, כי חברי ועדת הערר מניחים, שאין בכוחו של סעיף 84 "המשופר" לגבור על תכנוני המס השונים, ולאו מילתא זוטרתא היא.

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988