"אין כל מקום לטענה של תום לב מצידו של בנק הפועלים"

חברה שיעבדה את זכויותיה בפרויקט בנייה לבנק. בעקבות קשיים כספים אליה נקלעה החברה, היא מכרה את זכויותיה בפרויקט לרוכשת, אשר שילמה את כל התמורה, כולל מע"מ, לחשבון הבנק של החברה. בינתיים נכנסה החברה להליכי פירוק. השאלה שנשאלה היא - האם ניתן לחייב את הבנק להעביר את חלק המע"מ של התמורה לרשויות המס?

בין חברת א. צ. ברנוביץ' ובניו (1985) (בפירוק) (להלן: "החברה") לבין סולל בונה בע"מ נחתם הסכם, לפיו המחתה והסבה החברה לטובת סולל בונה זכויות וחובות לביצוע בנייה בפרויקטים שונים (להלן: "ההסכם").

בהסכם נקבע, כי התמורה תשולם כדלקמן: סכום של 2.2 מליון דולר ישולם לזכות חשבון הבנק של החברה בבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), שכן זכויות החברה על-פי הפרויקטים היו משועבדים לבנק. בנוסף לכך תשלם סולל בונה מע"מ, במידה ויחול עפ"י דין, כנגד חשבוניות מס.

בעקבות ההסכם חתמה החברה על מסמך המחאה לטובת סולל בונה. לאחר מכן שלח בנק הפועלים לברנוביץ' מכתב כוונות, ובו מאשר הבנק לחברה את התנאים, אשר כנגד קיומם המצטבר מסכים הבנק לשחרור הזכויות עפ"י ההסכמים הקודמים מתחולת השעבוד.

בסעיף 1 נאמר, כי אחד התנאים הינו "הפקדה לחשבונכם מספר 454170 בסניף שאול המלך .. של סך בשקלים השווה ל-2.2 מליון דולר בצירוף מע"מ..". בעקבות כך שילמה סולל בונה את מלאו התמורה, כולל המע"מ, לחשבון הבנק של החברה.

החברה פנתה לבנק בדרישה, כי הבנק יעביר את סכום המע"מ לרשויות המס. לטענתה, היא חפצה שסולל בונה תעביר את תקבול המע"מ ישירות לרשויות המס, אך הבנק ביקש לקבל את הכסף לידיו על מנת לנצל את התקופה שעד לתשלומו על-פי דין, תוך מתן הבטחה מפורשת, כי יעביר את הכסף לרשויות המס במועד הקבוע בחוק. החברה טענה, כי כספי המע"מ הופקדו בבנק בנאמנות.

לטענת בנק הפועלים, הוא לא התחייב לשלם את המע"מ. לטענתו, במכתב הכוונות צוין במפורש, כי שחרור השעבוד כפוף לתשלום מלוא התמורה לרבות המע"מ. בעקבות סירובו של הבנק, הגישה החברה - עוד לפני שניתן צו הפירוק - בקשה להורות לבנק להעביר את כספי המע"מ לרשויות המס. הבקשה נדונה בפני השופטת קרת-מאיר מבית המשפט המחוזי בת"א.

בינתיים, משניתן צו פירוק כנגד החברה, הרי שבירור מערכת היחסים תיעשה כיום בין הכנ"ר כמפרק זמני של החברה, לבין הבנק ומע"מ. הטענה העיקרית אשר הועלתה על-ידי מע"מ לעניין כספים אלה היא הטענה, כי הבעלות בכספי מע"מ הינה של המדינה ולא של מי מהצדדים לעיסקה, אשר בגינה שולמו.

בהקשר זה, היפנה מע"מ לפס"ד טש"ת, פ"ד נ"ה (2) 56. כמו כן מצא מע"מ חיזוק לטענה זו בקביעת ביהמ"ש המחוזי באותו עניין, אשר קבע, כי כספי המע"מ הנגבים על-ידי טש"ת וניכויי מס הכנסה, נגבים על ידה כזרועם הארוכה של מע"מ ומס הכנסה, וכי כספים אלה אינם שייכים לטש"ת אלא שהם פיקדון של כספי המדינה בידיה.

השופטת קרת דוחה את טענת מע"מ בדבר היות כספי המס המוחזקים בידי העוסק בגדר קניינה של המדינה לפני שהועברו אליה. לטענה זו אין בסיס בפסק דינו של בית המשפט בעניין טש"ת לעיל. באותו מקרה נידונה שאלת תשלום מע"מ, אשר התקבל בגין עיסקת מכירת דירות שבוצעה במהלך הסדר נושים, לאחר שניתן צו הקפאת הליכים, כאשר הדירות והתקבולים בגין מכירתן שועבדו לנושה המובטח.

המכירה בוצעה על-ידי המנהל המיוחד והנאמן אשר מונו על פי הסדר הנושים.

נקבע על-ידי השופט אנגלרד, כי החובות למע"מ קודמים לזכויות הנושים המובטחים מכיוון שהם הכרחיים לשם מימוש הנכסים. מכאן, שקביעת ביהמ"ש העליון התבססה על נימוק שונה לחלוטין מהנימוק אשר היווה את הבסיס להחלטת ביהמ"ש המחוזי, כאשר קבע, כי הכספים אשר מיועדים לתשלום מע"מ הינם למעשה פיקדון של כספי המדינה בידי החברה. לנימוק זה כלל לא התייחס ביהמ"ש העליון. מכאן, שאין מקום לקבל את טענת מע"מ באשר לבעלותו ברכיב המע"מ.

נותרה אם כן טענת הנאמנות, אשר הועלתה על ידי הצדדים במהלך הדיון.

בפסק דין ח.א מזון בע"מ (ע"א 4351/01), נקבע ע"י השופט אשר גרוניס, כי אין מקום לראות בכספי תמורה המיועדים לתשלום חוב למע"מ, כמוחזקים בנאמנות ע"י העוסק, אשר מכר נכס במסגרת עיסקה החייבת במס.

בסעיף 10 לפסה"ד ציין השופט גרוניס, כי סעיף 2 לחוק הנאמנות מגדיר את דרך יצירת הנאמנות: על-פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש.

לדבריו, במקרה של כספי מע"מ אין כמובן כתב הקדש או חוזה בין המוכר למדינה. חוק מס ערך מוסף עצמו איננו קובע, כי קיימים יחסי נאמנות בין המוכר בנסיבות אלה לבין שלטונות המס.

עם זאת, קובעת השופטת קרת, נראה כי בנסיבות המקרה שבפנינו ניתן לראות בחברה כמי שהחזיקה את כספי מע"מ במעין נאמנות עבור שלטונות המס, ולהחיל עליה את הוראות חוק הנאמנות. מהלכות שונות של ביהמ"ש העליון עולה, כי אין מחלוקת ממשית באשר לאפשרות יצירת נאמנות משתמעת או מעין נאמנות, גם כאשר לא מתקיימות כלשונן הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות. נאמנות נוצרת כאשר קיימת זיקה לנכס וחובה של נאמן. אין כל קושי, במקרה הנוכחי, כאשר כספי המע"מ שולמו והועברו לחזקתה של החברה על מנת שישולמו למע"מ, לקבוע, כי קיימת זיקה של החברה לנכס.

בנסיבות המקרה שבפנינו, בהן החזיקה החברה בנפרד בסכומי המע"מ שהיו מיועדים לתשלום בחודש שלאחר קבלת מלוא התמורה בגין העיסקה, יש לראות בחברה כמי שחבה חובת אמון לרשויות המס, ועליה לדאוג לכך, כי החיוב על-פי דין החל עליה לשלם את המע"מ אכן יבוצע על ידה.

משקיימת אם כן זיקה לנכס וחובת אמון כלפי מע"מ, יש מקום להחלת הוראות חוק הנאמנות. העברת הכספים על-ידי החברה לידי הבנק, מהווה פעולה אשר נעשתה תוך כדי הפרת אותה חובת אמון. לכן, קמה למע"מ זכות עקיבה בגין הכספים כלפי הבנק.

זכות העקיבה וזכות ההשבה, על-פי דיני עשיית עושר, אינה עומדת כלפי מי שפעל בתום לב ובתמורה. לכן, יש לבחון האם כספי המע"מ הגיעו לחשבון הבנק של החברה בדרך בה ניתן לקבוע, כי הבנק הוא תם לב ואין לחייב אותו בהשבת הכספים.

השופטת קרת קובעת, כי אין כל מקום לטענה של תום לב מצידו של בנק הפועלים. לא רק שהבנק ידע שכספי המע"מ מופקדים בחשבון הבנק של החברה, אלא שהבנק דרש באופן מפורש, כי הכספים יועברו לחשבונה של החברה, כחלק מהתמורה הכוללת בגין מכירת הפרויקט.

טענת בנק הפועלים, כי אין מקום לחייב אותו בהשבת הכספים ולהגדיל בכך את יתרת החוב של החברה כלפי הבנק, שכן בכל מקרה אין סיכוי לתשלום מלוא חוב החברה כלפיו, הינה טענה בחוסר תום לב. הבנק היה שותף מלא לניהול הוצאות החברה בתקופה שבה כבר לא היה לו אמון ביכולת הפירעון שלה, ובמועד הפקדת הסכום המיועד לתשלום כספי המע"מ, כבר הייתה החברה בקשיים חמורים לפי דעתו של הבנק.

התוצאה הסופית: הבקשה נתקבלה. נקבע כי על בנק הפועלים להשיב את כספי המע"מ לרשויות המס.

פש"ר 1159/04, בש"א 23228/04, בית המשפט המחוזי בת"א, השופטת ד. קרת-מאיר.