מתנה לחוד וירושה לחוד

על-פי חוק המתנה, המתנה מועברת במסירה (אם זה המיטלטלין) או העברה על שם מקבל המתנה (אם זה מקרקעין). הפסיקה ניסתה למצוא תחליפים לרשום מקרקעין על שם מקבל המתנה, ולא פעם נקבע כי לדוגמא מסירת ייפוי כוח בלתי חוזר מנותן מתנה למקבל המתנה כמוה כרישום מקרקעין על שם מקבל המתנה (ראו ע.א 404/84 סעתי נ' סעתי), כי עם מסירת ייפוי כוח בלתי חוזר, נותן המתנה למעשה גילה את דעתו שאת הנכס נשוא המתנה הוא מתכוון להעביר מיידית עם מסירת ייפוי הכוח הבלתי חוזר לידי מקבל המתנה.

לעניין זה חשיבות גדולה, כי תמיד יש פער זמנים בין המועד בו נותן המתנה חותם על הסכם המתנה או תצהיר מתנה, ועד שמגיעים אשורי המס והמתנה נרשמת על שם מקבל המתנה. זו הסיבה למרבית התיקים המתנהלים בבתי משפט בין יורשים מזה לבין מקבלי מתנה מזה.

אמנם יש מקרים שבהם המתנה גמורה לפני מות המוריש או נותן המתנה, אך ההפתעה עבור היורשים היא כה גדולה עד שהיורשים טוענים ל"אי שפיות" או "להשפעה בלתי הוגנת" על המוריש, אחרת המוריש לא היה סתם נותן במתנה נכס שאמור להגיע ליורשיו.

לעיתים המסמך היוצר את המתנה אינו ודאי דיו, ונשאלת השאלה אם בכלל היתה כוונה כלשהי לתת מתנה או שמא המדובר באמירה סתמית או מתן ייפוי כוח למישהו שיפעל מטעם המנוח בטרם מותו אך מבלי להתכוון להעביר נכס במתנה.

סוגיה מעין זו נדונה לאחרונה בבית משפט לענייני משפחה בכפר סבא בפני השופט צבי ויצמן. העניין היה בת.ע 4150/04, פלונית נ' פלונית. בעניין דנן, המנוח השאיר שתי בנות שאמורות לרשת את עזבונו. לאחת (הנתבעת) הוא הוריש את הנכסים והכספים הנמצאים באנגליה, ולשנייה (התובעת) הוריש את כל רכושו הנמצא בישראל.

כשנה לפני שהמנוח ילך לעולמו, נפטר אחיינו המתגורר באנגליה והמנוח ירש שליש מעזבון אחיין זה על פי צו ירושה שניתן באנגליה ביום 14.5.04.

כחודשיים לאחר מות האחיין (ולפני פטירת המנוח אבי הבנות), המנוח חותם על ייפוי כוח כללי לטובת התובעת, כדי שהתובעת תפעל להעברת חלקו של המנוח בעזבון האחיין לארץ. מכאן שהתובעת טוענת כי כסף זה של האחיין שאמור להגיע לארץ מתווסף לעזבון אביה בישראל, ולכן שייך לתובעת.

לטענת התובעת, שיוצגה ע"י עו"ד נפתלי שילה, האב המנוח ביקש להעביר לה במתנה את הכספים שאמור היה לרשת מעזבון אחיינו, ולצורך כך המנוח נתן ייפוי כח כללי נוטריוני כדי שבאמצעותו תוכל התובעת להעביר את כספי הירושה לחשבון המשותף שהיה לתובעת ולמנוח. לחילופין, טוענת התובעת, יש לראות בכסף הנדון רכוש הנמצא בארץ, ועל-פי צוואה של האב ממילא עובר אליה.

הנתבעת טענה מנגד, באמצעות עו"ד רמי קוגן, כי מאחר וכספים אלו מקורם באנגליה (מקום מושבו של האחיין), אזי על-פי צוואת המנוח המדובר בעזבון הנמצא באנגליה, ועל כן הנתבעת היא הזוכה בכספים של האחיין, לרבות 25,000 ליש"ט שהועברו לפני כן לארץ לידי התובעת.

השופט צבי ויצמן, בנתחו את סוגיית דיני מתנה, מגיע למסקנה שלא הוכחה טענת היות כספים אלו עזבון באנגליה או בארץ לפי הצוואה, ואשר על כן שתי הבנות יקבלו שווה בשווה את הכספים הללו, וכן הורה להשאיר את ה-25,000 ליש"ט שהועבר כבר לארץ אצל התובעת.

השופט ויצמן מסיק מנתוני ייפוי הכוח שהתובעת מחזיקה כי אין בו פרוט של הסכמה או הוראה המלמדים על הסכמה להעביר במתנה את הכספים המתקבלים באנגליה, אלא שרק רצון של המנוח היה כי התובעת תפעל להעברת כספים אלו לישראל.

השופט ויצמן מתייחס גם לפסיקה חדשה המגמישה את דרישות הצורניות של דרישת הכתב, כגון ע.א. 986/93 קלמר נ' אמנון אהרוני, תק-על 2003 (1) 779, אך במקרים אלו, לדעת השופט ויצמן, "התחייבות ליתן מתנה הינה ברורה, ועולה מנסיבות חיצוניות למסמך הכתוב". אך לדעת השופט ויצמן, אין הדבר כך בעניין דנן.

מכאן השופט עובר לניתוח של השאלה, האם הכספים הנדונים הם בבחינת רכוש בארץ או רכוש באנגליה כהגדרתם בצוואה? בעניין זה השופט ויצמן מגיע למסקנה, כי לא זה ולא זה. כלומר כספים אלו בכלל לא נשוא הצוואה, ועל כן יחולקו שווה בשווה ככל שנשארו באנגליה.

לאחר סקירה של המגמות בפרשנות הצוואה, כגון פרשת ע.א. 1900/96 טל מצ'וי, השופט ויצמן קובע כי לשון הצוואה מלמדת כי חלקו של המנוח בעזבון אחיינו אינו רכוש המוגדר בצוואה. עזבון האחיין טרם חולק עובר לפטירת המנוח, ולכן לא ניתן לראות ברכוש כרכוש שהמנוח בעת כתיבת הצוואה או במותו יכול היה להעבירו.

ללא ספק פרשה זו נוגעת לרבים וטובים הטוענים לירושה. כדי להסיר ספק, במקרים אלו מן הראוי כי ניסוח הצוואה יהיה דווקני ויקבע גם "כל רכוש בישראל שיהיה לי גם אחרי מותי", מבלי שהמנוח יודע שאמור להגיע אליו נכס כלשהו ממקום בלתי צפוי. בצורה זו לא יתעוררו ספקות שעלו במקרה הנדון.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.