דחיית צו הריסה של בנייה שבוצעה ללא היתר - עד כאן

כעקרון, בנייה ללא קבלת היתר או שימוש בניגוד לייעוד המותר על-פי ההיתר הינה עבירה לפי סעיפים 204, 208 לחוק התכנון והבנייה, באשר סעיף 145 לחוק האמור מחייב כל בנייה בקבלת היתר.

הרשות התכנונית האמונה על אכיפת חוק זה יכולה להשתמש בכלי הנקרא צו הפסקה מינהל (סעיף 273 לחוק), אשר במסגרתו הרשות יכולה ללא פנייה לערכאה שיפוטית ותוך עמידה בתנאים האמורים בסעיף להוציא צו הפסקה מינהלי, אשר יחייב את העבריין להימנע מבנייה או להפסיק את השימוש במקרקעין.

אם צו הפסקה מינהלי לא יעזור, אזי הרשות יכולה לפנות לערכאה שיפוטית במטרה לקבל צו הפסקה שיפוטי (סעיף 240 לחוק), ולנסות לאכוף את הפסקת השימוש. דא עקא, לעיתים כל הצווים הללו לא עוזרים והעבריין בשלו וממשיך לבנות או להשתמש במקרקעין ללא היתר ואישורים כדין.

במקרים רבים העבריין מצליח לקבל עיכוב ביצוע ו/או הארכת מועד לביצוע ההריסה, ובינתיים מקווה שיוכל לקבל היתר בנייה או לשנות את ייעוד המקרקעין ובעקבות כך לקבל את מבוקשו. נשאלת השאלה, מהו הגבול ועד כמה בתי משפט רשאים לעכב או להאריך את המועד כדי שהעבריין יצליח סוף סוף לקבל את האישורים כדין.

שאלה זו עמדה ביסוד פסק הדין בעניין רע"פ 5986/06, אהרון מלכיאל נגד מדינת ישראל. בעניין דנא, כנגד המבקש הוגש עוד בשנת 1999, לבית משפט השלום בבאר-שבע, כתב אישום על ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין שלא כדין לצורכי גן אירועים.

בשנת 1999 הוצא צו הפסקה מינהלי ולאחר מכן ניתנו צווי הפסקה שיפוטיים, אך המבקש המשיך בביצוע עבודות ללא היתר ושימוש שלא כדין. בשנת 2001 הצדדים הגיעו להסדר, כי יינתן צו הריסה שיתבצע עד מאי שנת 2003. דא עקא, גם צו זה לא בוצע, וגם הארכה האחרונה שניתנה לשנה נוספת לא הושיעה.

בשנת 2004 הוגש כתב אישום נוסף וניתן צו הפסקה שיפוטי נוסף, ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור. מאחר והמבקש לא ביצע את הצווים, המשיבה ביקשה כי יוטל עליה מלאכת הריסת המבנים. המבקש מצידו ביקש לעכב את ההריסה, אך בתי המשפט השלום והמחוזי בבאר-שבע דחו את בקשתו, ומכאן בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון. בין יתר טענותיו טען המבקש, כי התוכניות שהגיש לשינוי ייעוד אמנם נדחו על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, אך הגיש ערר לוועדת משנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה וזו האחרונה עשויה לאשר את התוכניות, כי להערכת המבקש יש לו סיכויים טובים לכך.

מנגד המדינה טוענת כי הסוגיה לא מעלה שאלה משפטית תקדימית כפי שמתבקש מהליך של בקשת רשות ערעור, וכי הזלזול שמפגין המבקש לא מזכה אותו בהארכה נוספת, וכי אין באופק כל סיכוי לאישור תוכניות. השופט ג'ובראן, דחה את הבקשה באשר היא אינה מעלה שאלה תקדימית בעלת חשיבות כללית, אך גם לגופו של עניין הוא דוחה את הבקשה.

השופט ג'ובראן מתאר את המבקש כמי ש"לאורך תקופה ארוכה התעלם משורה של צווים מינהליים ושיפוטיים שהוצאו בעניין גן האירועים, המשתרע על שטח חקלאי של 20 דונם. המבקש המשיך להפעיל את גן האירועים, למרות שלא ניתן לו היתר כדין ותוך שהוא עושה דין לעצמו, ושם ללעג ולקלס את הוראות בית המשפט. בצדק ציינו הערכאות הקודמות כי אין זה ראוי ליתן למבקש ארכה נוספת, שעה שהאחרון עושה את הוראות בית המשפט פלסתר, תוך שהוא מפגין זלזול כלפי חוקי התכנון והבנייה ומפר בריש גלי את הצווים השיפוטיים להריסת המבנים שעל המקרקעין. בית המשפט אינו רשאי להשלים עם התנהגות פסולה זו של המבקש, לבל ייצא חוטא נשכר. במילים אחרות, אין זה מתקבל על הדעת כי כעת תוענק למבקש ארכה נוספת, למרות שבמשך תקופה ארוכה הוא נמנע מלציית להוראות בית המשפט".

בעניין חשיבותם של צווי הריסה, השופט ג'ובראן מאמץ את הגישה שנקבעה בפסק הדין רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל-אביב נ' עורקבי פ"ד מח (2) 397, הקובע: "הפיקוח על הבנייה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק ומקימים בניינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם".

ולעניין ההמתנה עד שהמבקש יקבל אולי אישור התוכניות שהגיש, השופט ג'ובראן קובע כי אם התהליך נראה ארוך וסיכויו אינם ידועים, אין לאפשר הארכה נוספת (ראו גם רע"פ 3774/04 אל סאנע נ' מדינת ישראל).

פסק דין זה מהווה מעין מורה דרך לעוסקים במלאכה ובתחום, ולמעשה תוחם את שיקולי בית המשפט בשיקוליהם במתן ארכה לצווי הריסה. מסתבר שרק אם התהליך של קבלת אישורים ממשמש ובא, וסיכויו טובים - הוא מזכה את העבריין בהארכות.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.