פ סק דין שניתן לאחרונה בחיפה, מאת השופטת שלומית וסרקרוג, עוסק במיסוי יתרת תמורה ששולמה למחכיר מעבר לשווי החכירה שקבע מס שבח.
מר קורט ז"ל, אביה של גב ווקס, החכיר טרם פטירתו לחברת כרמל פרינט נכס תמורת 1.1 מיליון שקל. מס שבח הוריד את שווי הרכישה ל-800 אלף שקל. השאלה שעמדה לדיון היתה, מה דין יתרת אותם 300 אלף שקל ששולמו לווקס על-פי הסכם של כרמל פרינט עם מר קורט.
בית המשפט קבע, כי יתרה כאמור איננה אובדת בריק מיסויי, ויש לבחון מיסויה אם במס שבח או במס הכנסה. השופטת מוצאת כי רק אותם 800 אלף שקל שנקבעו בשומה סופית על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין כפופים למס שבח, ואילו היתרה חייבת במס הכנסה. השאלה מה היה טיב החיוב, האם פרותי או הוני.
כאן מגיעה השופטת למסקנה, כי התמורה של 800 אלף שקל ממצה את ההיבט ההוני של העיסקה, ואילו היתרה הינה תמורה פירותית. באיזו תמורה פירותית מדובר? כאן נכנסה השופטת לסתירה פנימית לוגית שאיננה עומדת במבחן הביקורת. היא קובעת, כי מאחר והתמורה העודפת שולמה עבור החכירה (בניגוד לקביעת מס שבח), הרי שסיווגה הינו הכנסה פירותית מדמי שכירות החייבת במס לפי סעיף 2(6) לפקודה בשיעור 50% מס (כיום 49%).
לא ברור לנו כיצד יכלה השופטת לייחס את התמורה לקרקע, שעה שמנהל מס שבח ראה בה, וכך לכאורה גם השופטת, תמורה שאיננה עבור הקרקע. מקור טעות השופטת היה בכך שאימצה את גישת פקיד השומה, לפיה יכולה תמורה עודפת בעסקת חכירה להיחשב כדמי שכירות, שעה שמס שבח קבע שאיננה עבור החכירה. טעות זו נובעת מכך שהאבחנה בין דמי שכירות פרותיים להוניים אינם בטיב התמורה עבורה הם ניתנים. שכן, אין תמורה פרותית להבדיל מתמורה הונית בדמי שכירות. אלא שהאבחנה בין הוני לפירותי בדמי שכירות נקבעת לפי שורה של מבחנים, שקבעו מגן אלטוביה וברכה אופיר, שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב שעיקרם היקף שיור הזכויות בידי המחכיר לעומת הזכויות המועברות לחוכר (פי גלילות ואחרים), או אורך תקופת החכירה ומספר התשלומים (פרשת בר-בניין).
מעולם לא מצאנו פסק דין שפיצל את התמורה לשניים, חלקה הוני וחלקה פרותי, בלי שהיתה אבחנה חוזית מהותית בהסכם בין שני חלקים אלו, אלא רק שומה מקטינה של התמורה מסכום ההסכם שנקבעה על-ידי מס שבח.
כך לדוגמא, בהסכמי חכירה עם ממ"י יש אלמנט של תשלום קבוע ואלמנט של סכום שווי משתנה. מנגנוני קביעת סכומים אלו יכול להיות שונה ולהצדיק אבחנה בטיב התמורה, חלקה הקבוע להוני וחלקה המשתנה לפרותי. אולם לדעתנו לא ניתן לומר על-ידי רשות אחת כי בהסכם אחד שבו נקבעה תמורה אחת מוגזמת יתרת השווי המוגזמת הינה תמורה לקרקע, בין הונית ובין פרותית.
כאן הבסיס בהלכות פי גלילות ובר-בניין לגבי שני חלקי התמורה הינו זהה. לא ברור מה הבסיס לאבחנה בסיווג ביניהם. בית משפט קמא היה חייב כעניין משפטי לקבוע כי היתרה לא שולמה בעד הקרקע כקביעת השמאי של מיסוי מקרקעין.
נציין עוד, כי מה לדמי שכירות שוטפים המשולמים מראש ומה לדמי שכירות שוטפים עיתיים, הרי אם התוצאה כי פלוני שילם מעבר לשווי, אין אלו דמי שכירות. לא ייתכן כי יהיו אלו דמי שכירות במס הכנסה רק משום שאינם דמי שכירות במס שבח. לא עניין משפטי לנו, אלא עניין כלכלי. לנתץ אותה על מזבח ניתוח משפטי, מעמיד את יציבות חוקי המס בחוסר ודאות.
על מנת להימנע מוואקום מיסויי, שאיננו סביר כתזה משפטית, יש לסווג נכון את התשלומים העודפים ששילמה החברה לבעל מניותיה או יורשתו. תשלומים אלו, בהעדר ראיה אחרת, הינם הכנסה של בעל המניות, קרי דיבידנד, ולכן היה על מס הכנסה לחייבם במס בשיעור 25%.
תוצאה מיסויית זו זהה לחלוטין לחיובם כדמי שכירות, שכן דמי שכירות מותרים לניכוי בחברה והיו מזכים אותה בהחזר 36% מס חברות, שהיה מביא למיסוי כולל של 50%. דיבידנד מביא אף הוא למיסוי כולל של 50%, דבר אלמנטרי שאיננו מצריך הסבר למי המצוי במיסים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
