ביהמ"ש הרשיע פה אחד את חיים רמון בביצוע מעשה מגונה; השופטים: "נשיקה עם הלשון בלא הסכמה - עבירת מין פולשנית, לא תחום אפור"

בית משפט השלום בת"א הרשיע היום (ד') פה-אחד את שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, בעבירה של מעשה מגונה בלא הסכמה, בכך שנישק חיילת כבת 20 המשרתת במזכירות הצבאית בלשכת רה"מ. מדובר בהחלטה מפתיעה משום שהתקבלה פה-אחד והיתה נוקבת מאוד, בניגוד להערכות (ראו גם: ריכוז התגובות במערכת המשפטית והפוליטית לפסק הדין).

רמון הודיע שבכוונתו לערער על הכרעת הדין, וכי יגיב בצורה מסודרת לאחר שילמד אותה. עם זאת, הוא אומר, "כבר מעיון ראשוני בה עולות לא מעט שאלות".

* להורדת פסק הדין המלא במשפט רמון למחשב שלכם - בקובץ WORD

השופטים מתחו ביקורת חריפה ונוקבת על רמון, שעדותו הוגדרה כלא אמינה. "הנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".

העונש המירבי לו חשוף רמון הוא שלוש שנות מאסר, אולם ברור שמדובר במעשה ברף התחתון יחסית של עבירות המין. הטיעונים לעונש יחלו ב-21 בפברואר, ולאחר גזר הדין צפוי רמון לערער למחוזי.

השופטים חיותה כוחן, דניאל בארי ודניאלה שריזלי קבעו, שלאורך המשפט "רמון מנסה להרחיק את עצמו מכל מה שעלול לסבכו, במחיר של אי-אמירת אמת, ובה בעת אינו בוחל להכפיש את המתלוננת. הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי, ובה בעת להתנער מאשמה. דווקא מגמה זו מצביעה על תחושת אשמה ברורה של הנאשם".

הם הצרו על כך, ש"במשך חודשים, ה' היתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהווייתן, ועמדה 'חשופה בצריח' בלי יכולת להתגונן. דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת. מצערת העובדה שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו". הם קראו למערכת להגן על מתלוננות שלא יירתעו מלהתלונן בשל כך.

את עיקרי הכרעת הדין הנוקבת, המחזיקה 73 עמודים, הקריאה ראש ההרכב, השופטת כוחן. בחלקה הראשון, הרכין רמון את ראשו על דוכן הנאשמים, כמבין שאם לא נפתחה בהודעת הזיכוי, הוא מורשע. בהמשך, הרים את הראש, אך פניו נותרו חתומות.

בסיום ההקראה, הוא ניגש לזוגתו, העיתונאית ורד שרון-ריבלין, בעיניים דומעות ופנים סמוקות, וחיבק אותה. רמון, כמו סניגוריו, עוה"ד דן שינמן ונוית נגב, סירבו לומר דבר. ניכר היה שגם הסניגורים המומים ונרגשים מההכרעה הנוקבת.

למרות שלא היתה מחלוקת על עצם הנשיקה, ציינו השופטים, "תהום פעורה בין גרסת המתלוננת לגרסת רמון. המחלוקת היא לגבי העובדות הבסיסיות: "מתי, איפה ואיך היתה הנשיקה ואם היתה או לא היתה הסכמה מצד המתלוננת".

בעוד ה' טענה שהנשיקה התרחשה בהפתעה מוחלטת וללא הסכמתה, רמון טען שה' התקרבה אליו ויזמה את הנשיקה, שבאה בהמשך ישיר ל"שיחת פלירטוט", והוא רק הגיב ונענה לה.

השופטים הדגישו שוב ושוב את אמינות המתלוננת, ש"אינה מוטלת בעינינו בספק. העדה העידה בביהמ"ש שעות ארוכות, לרבות חקירה נגדית צולבת וארוכה, ועמדה בכך בצורה מעוררת כבוד. עמידתה מעל דוכן העדים שידרה אמינות, כנות ואותנטיות. מדובר בבחורה צעירה, נאיבית משהו, חכמה, שלא נכשלה בלשונה, דייקה ודקדקה בפרטים ועמדה בצורה עקבית ונחרצת על גרסתה, בלי להפריז ולהגזים". בעימות עם רמון היא "עמדה על שלה בנחישות והדפה את המתקפה הבלתי פוסקת ובלתי מרוסנת שלו כלפיה".

השופטים קיבלו את טענתה, שהחיבוק בצילומים היה לא יותר מאשר "פוזה" לצילום. "אין זה מתקבל על הדעת, שהיא חיבקה את השר מול עיניו של (הצלם) יניב, אדם זר לחלוטין, מתוך אינטימיות או רצון לפלרטט".

חיזוק נוסף היה מכך שלה' לא היה מניע לפגוע ברמון. "אדרבה, בתחילה סירבה לנקוב בשמו ובהמשך, התעקשה שלא להתלונן 'כדי לא להיות האויב מס' 1 שלו'. היא רצתה להימנע בכל דרך מפגיעה בנאשם".

באשר לעובדה שה' מסרה לרמון את הטלפון אחרי הנשיקה ואף הצטלמה איתו מחוייכת, קבעו: "קשה להגדיר מהי התנהגות רציונלית או בלתי רציונלית לאחר אירוע טראומטי. איש איש ותגובתו, איש איש ותרבותו. כמספר האירועים הטראומטיים המובאים לפתחנו, כך גם מספר התגובות השונות והמשונות".

הם הבהירו, ש"נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה. לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל".

הם דחו את טענת רמון שה' פלירטטה איתו וקבעו שהיתה זו שיחת חולין קלילה. "אין בשיחה דבר וחצי דבר עם שיחה אינטימית או שיחת פלירטוט, לא באופן בו קוימה השיחה לעיני ולאוזני כל, לא בתוכנה ולא באורכה. לכל היותר מדובר בשיחה קלילה וסרת טעם".

בבחינת היסוד הנפשי של רמון (להרשעה נדרשת מודעות לאי-הסכמתה של ה'), בחנו השופטים האם נוכח הנסיבות האובייקטיביות, ניתן היה לפרש את התנהגותה של ה' כהסכמה. "לאור ההיכרות הקלושה שבין השניים, שיחת ה"לא כלום" של דקותיים, העובדה ש'הוא לא ידע את שמה', פער הגילים, הדלת הפתוחה, כשבחדר הסמוך אנשים באים והולכים, מאששים את גרסת המתלוננת, כי לא היתה מצידה כל הסכמה".

לדבריהם, "אילו היתה מסכימה לנשיקה, מדוע היתה נסערת, ומדוע מיהרה לספר בזעזוע למקורביה? מעשיו נעשו לא מתוך טעות כנה, אלא מתוך אדישות לקיום הסכמה מצד המתלוננת".

למרות שלשם ההרשעה לא נדרש סיוע ראייתי, הם ציינו שזעזוע נפשי עמוק של קורבן עבירת מין נחשב לסיוע, כאשר ה' "היתה נתונה בסערת רגשות, דיברה בהתרגשות, רעדה, היתה אובססיבית לספר ולדבר והיתה בהלם מוחלט".

הם מתחו ביקורת על רמון, ש"הסתייע בשבעה עדי הגנה שהובאו, רובם ככולם, במטרה להשחיר את פניה של המתלוננת", וקבעו שחלקם לא היו אמינים.

"לא נעלמו מעינינו התרגשותו של הנאשם שעה שעמד על דוכן העדים, והדמעות שחנקו את גרונו נוכח המעמד והנסיבות", ציינו השופטים. ואולם, גרסתו של רמון "אינה עומדת במבחן ההיגיון והסבירות, אינה עומדת על רגליים מוצקות, בחלקים שונים שלה אינה נתמכת בעדויות אחרות ובחלקים אחרים אף נסתרת בראיות".

השופטים: לא תפרו תיק לרמון

השופטים דחו את טענת רמון שתפרו לו תיק כדי להזיזו מתפקידו וקבעו שהיא מקוממת. הם קבעו, שהטענה נשמטת בכך שראש אגף החקירות, ניצב יוחנן דנינו, הורה לפתוח בחקירה עוד לפני שידע באיזה שר מדובר.

"בעצם האמירה המקוממת יש כדי לרמוז כאילו המתלוננת עשתה יד אחת עם חוקריה, בדתה סיפור מליבה, כשהמטרה היא 'להפיל' את השר, רעיון משולל כל בסיס ויסוד", הם קבעו.

נראה, כי השופטים גם שיגרו מסר לנשיא המדינה, משה קצב. "האמירות: 'העלילו עליי', 'הפילו עליי תיק', 'תפרו לי תיק' - הן לרב מפלטם של עבריינים, לרבות נבחרי ציבור, שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר, כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט הנכרך סביב צווארם".

הם גיבו את היועמ"ש מזוז שלא סגר את התיק, וציינו שמפקדת יאח"ה דאז, מירי גולן, המפקד של ה', האלוף גדי שמני, "הבינו שמדובר באירוע חמור וחריג שאין לטאטאו מתחת לשטיח, ולדעתנו כך מן הראוי היה שייעשה. אסור שמקרה מעין זה, דווקא כאשר מדובר באישיות רמת דרג, ייגנז במגירה ללא חקירה ודרישה".

כמו בפרשת יצחק מרדכי, גם כאן אישרו השופטים את לגיטימיות הניסיונות של המשטרה לעודד נפגעות להתלונן. "אנו מודעים לנטייתם של קורבנות עבירות מין להימנע מהגשת תלונה ובצורך לשכנען להתלונן. קיים אינטרס ציבורי מובהק, כי הקורבנות יגישו תלונתם וכי החשודים יועמדו לדין ואם יימצאו אשמים יבואו על עונשם".

חיים רמון ובת זוגו, היום ביציאה מבית המשפט לאחר מתן פסק הדין

העדויות: שולה זקן מגמתית, רבקה פאלוך שקרנית

בהכרעת הדין התייחס בית המשפט לאמינות העדים השונים. על מנהלת לשכת ראש הממשלה, שולה זקן, ה"מככבת" גם בפרשת השחיתות ברשות המסים, אמרו השופטים שעדותה "היתה אינטרסנטית באופן בולט ומוטה לטובת הנאשם. לא היתה התאמה בין ההודעה שמסרה במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש, ולא קיבלנו הסבר משכנע מדוע היא שינתה את גרסתה המקורית".

באשר לעדויות המאוחרות של דליה עזרא ודפנה עזרן, עובדות במזנון במשרד רה"מ, ורבקה פאלוך, יועצת רה"מ לענייני חרדים, שסיפרו על האירוע שהתרחש במטבח בלשכה, כחודש לפני אירוע הנשיקה. הן סיפרו, שה' אמרה ש"רמון חתיך, אני חולה עליו, הוא עושה לי את זה". ה' הכחישה את הדברים בעדות ההזמה.

השופטים קבעו שמדובר בעדות כבושה ולא אמינה. "שלוש העדות נצרו את 'סודן' בליבן, לא סיפרו על כך לאיש ואף לא דיברו בינן לבין עצמן, גם לא כאשר פרשת רמון התפוצצה בקול רעם אדיר, הגם שחשו כי נעשה לו עוול וכי עדותן עשויה לשפוך אור על המתלוננת ועל אורחותיה. וראה זה פלא, בתזמון מושלם החליטו השלוש לספר את הידוע להן, כטענתן".

אם לא די בכך, "מדובר בעדות בלתי אמינות ובלתי מהימנות, שתיאמו את גירסתן בניצוחה של פאלוך, ערב מתן עדותן בביהמ"ש. התיאור שתיארו הינו מופרך ובלתי סביר בעליל. מבין השלוש, הפחות מהימנה היתה העדות של פאלוך, שמרוב רצון לרצות את הנאשם, הגזימה והפריזה בתיאוריה, כשסיפרה שדברי המתלוננת היו מלווים בתנועות ידיים גסות, גרסה שהינה פרי המצאה של העדה".

"לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע להתלונן"

בית המשפט דחה את טענת "הגנה מן הצדק" של הסניגורים, אך עמד על התקלות בתיק. בית המשפט התייחס לדבריה של מפקדת יאח"ה לשעבר, תנ"צ מירי גולן, שבניסיונותיה לשכנע את ה' להגיש תלונה אמרה לה כי אם לא תעשה זאת, היא צפויה לתביעת דיבה מצד רמון, כיון שהסיפור כבר דלף.

ראשית, קבע, בית המשפט, "לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע קורבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם. העלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה ע"י חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג ואמצעי פסול, שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש איננו ממשי".

השופטים נמנעו מלקבוע שהתביעה נמנעה בזדון מליידע את ההגנה על האזנות הסתר שבוצעו בפרשה, משום שבמשטרה הבטיחו לחקור את הנושא, וקבעו שהיתה זו "לפחות רשלנות ממשית מצד גורמי התביעה. הטענה לפיה סברו החוקרים כי ההקלטות אינן רלוונטיות הינה תמוהה".

מסירת החומר באיחור, הם קבעו, "גרמה לפגיעה מסוימת בזכותו של הנאשם לחקור חקירה נגדית ממצה את המתלוננת, בתחילת המשפט", אולם "באיזון שבין הפגיעה המזערית שנגרמה להגנת הנאשם, מול חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, גובר האינטרס הציבורי שההליך הפלילי ימוצה עד תום".

זאת, משום ש"ביהמ"ש אינו יכול לעצום עיניו ולסכור אוזניו מהראיות שהובאו ועדי ההגנה. כיוון שהתרשמנו כי הנאשם לא דבק באמת, הרי שאיננו יכול לחסות בצילה של ההגנה מחמת הצדק כשידיו אינן נקיות".

ביקורת קשה גם על התקשורת: "כל הקווים האדומים נחצו"

בסיום הכרעת הדין הנוקבת, לא נפקד גם מקומה של התקשורת. "בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים. המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו", קבעו השופטים.

"התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול המשפט אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לאותן תופעות פסולות וינקטו בצעדים הנדרשים. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל'זיהום' עדויות".

השופטים ביקרו את עיתון "הארץ" על פרסום תמליל העדות בין רמון לה'. "האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה ע"י פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות".

ערוץ 2 ספג ביקורת על פרסום התמונות. "ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו".

גם העיתון "מעריב" ספג ביקורת על שביצע בדיקת פוליגרף לאחת מעדות ההגנה, דליה עזרן. "אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט".

לדברי השופטים, "תחושתנו היתה שנעשים נסיונות, לעתים ע"י מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו, השופטים, אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו".

(פ 005461/06)