דייגו ממדינת מראדונה

כמובן שאסור היה לארגנטינה למנות את דייגו מראדונה למאמן הלאומי שלה. הוא לא יחזיק מעמד בתפקיד יותר מדי זמן. לפעמים הוא מתקשה להתעורר בבוקר, אז ברור שההופעה שלו למשחק הבכורה אתמול (ד') בגלאזגו מול סקוטלנד (1-0 לארגנטינה), הייתה משימה לא פשוטה. מעשן הסיגרים השמן, המכור לשעבר לקוקאין עם הלב הגריאטרי עשוי לא להיות בין החיים עד שריקת הפתיחה של המונדיאל הבא. אבל כל הטיעונים האלו מפספסים את הנקודה: נבחרת לאומית לא קיימת רק כדי לנצח. היא גם אמורה לייצג מדינה. ואף אחד בכדורגל לא מגלם את אוהדיו ברמה שמראדונה עושה זאת, וזוהי חלק מהגאונות שלו. לפניכם כמה קטעים מחייו ומשני סרטים שלאחרונה נעשו עליו, שמסבירים מדוע נבחרת ארגנטינה היתה חייבת למנות אותו.

מקסיקו סיטי, 1986. אחרי שני הגולים האגדיים שהדיחו את אנגליה מהמונדיאל, מראדונה וחבריו לקבוצה יושבים ומתבדחים בחדר ההלבשה. חורחה ואלדנו מתגרה בו: בזמן שמראדונה עבר שישה אנגלים, ואלדנו רץ לצידו, מתחנן לכדור. למה מראדונה לא מסר? "כן, ראיתי אותך", עונה מראדונה, "והתכוונתי למסור, אבל כל הזמן הגיעו עוד אנגלים שהפריעו לי בדרך, ופתאום עברתי את כולם אז פשוט כבשתי". ואלדנו המום: "גם כשכבשת ראית אותי? אתה מעליב אותי, איש זקן. זה בלתי אפשרי". ואז הקטור הנריקה מצטרף לשיחה: "כל הכבוד לו על הגול. אבל אחרי המסירה שנתתי לו, אם מראדונה לא היה כובש היה צריך להרוג אותו". כולם צוחקים, אבל מראדונה מזכיר: הנריקה מסר לו את הכדור עוד במחצית המגרש של ארגנטינה.

זוהי התנהגות אופיינית למראדונה: למרות שהוא היה טוב בהרבה מחבריו, הוא תמיד הרגיש אחד מהם. כששאלתי את ואלדנו האם הוא מחבב את מראדונה, הוא ענה: "לא מחבב, אני אוהב את מראדונה. אל תשכח שאני ממדינת מראדונה".

בואנוס איירס, 2004. מראדונה בטיפול נמרץ, ליבו כושל. הארגנטינים מתאספים מחוץ לדלתות בית החולים. הם מצפים שהוא ימות צעיר. זה מה שגיבורים ארגנטינים עושים: אווה פרון, צ'ה גווארה, קרלוס גארדל, הזמר רודריגו. במסורת הקתולית, הגיבורים מתים כדי לגאול את המדינה מחטאיה.

כמו אווה פרון, מראדונה הוא אגדה עממית בארגנטינה. בסרטו של קרלוס סורין מ-2006, "הדרך לסן דייגו", חוטב עצים אנאלפבית מחליט כי עץ שנופל ביער מייצג קול תרועה למראדונה. בעזרת העצים שלו, הוא מפסל פסל של מראדונה, ומסתובב איתו ברחבי המדינה. חלק מהאנשים שהוא פוגש צוחקים עליו, וטוענים שהפסל כלל לא נראה כמו מראדונה, אבל חלקם מפנימים את הערך הדתי של הפסל. נהג משאית מסוים מכנה את הפסל "סנטה מראדונה".

בסרטו הדוקומנטרי של אמיר קוסטריצה, "מראדונה", המונים מתקבצים סביב האליל שלהם בכל מקום שאליו הוא מגיע, ממש כאילו שהוא דמות קדושה בתהלוכה קתולית. זה נראה מתיש, אבל מראדונה מבין את ההערצה אליו. בראיונות שהוא מעניק לקוסטריצה, הוא עונד על הצוואר צלב כסוף, ומספר כיצד אלוהים שמר עליו בזמן שהיה בטיפול נמרץ.

קטאר, 2005. מראדונה ופלה מופיעים באירוע ציבורי מסוים. לאחר מכן, כותב ג'יימס מונטגיו בספרו החדש "כשיום שישי מגיע", הקהל הקטארי ממהר לבמה. כולם מתעלמים מפלה. מונטגיו כותב: "כל מה שאני יכול לראות זה את החלק העליון בתספורת האפרו של דייגו, קבורה בין ים של מעריצים".

אוגוסטין פישוט, לשעבר הקפטן של נבחרת הראגבי הארגנטינית, מסביר שאנשים אוהבים את מראדונה כיוון שהוא "אותנטי". הם מרגישים שהם מכירים אותו. הוא פגום בדיוק כמוהם. הדבר הזה נובע גם מהעובדה שמראדונה נראה לחלוטין כמו אדם רגיל. אף אתלט כל כך גדול מעולם לא נראה כל כך לא-אתלטי. בסרטו של סורין, בסצנה שמתרחשת בעיירת שדה בארגנטינה, אפשר לראות אנשים מצומקי פנים באוטובסים מרקיבים, דוגמת נערת ליווי ומוכר כרטיסי לוטו עיוור, שמזדהים ומתרגשים מנוכחותו של מראדונה הגוץ, לשעבר תושב של שכונות עוני. מראדונה הוא החיבור שלהם לתהילה והצלחה.

גרמניה, מונדיאל 2006. מראדונה כאן. על תקן אוהד. הוא נמצא ביציעים, לובש רפליקות של נבחרת ארגנטינה, קופץ בקצב יחד עם אוהדים אחרים של הנבחרת. פלה או פרנץ בקנבאואר לא היו יכולים לעשות את זה. אבל מראדונה יכול, כי הוא מגלם את ארגנטינה.

בתי הקולנוע, 2008. הסרט של קוסטריצה הוא תעמולה לפידל קסטרו, הוגו צ'אבז וקוסטריצה. למרות זאת, הוא ממחיש משהו גם על מראדונה וארגנטינה: השחקן נוקם את תסכולה של המדינה על מקומה בעולם. הסרט כולל גרסה מצוירת של הגול של מראדונה נגד אנגליה, כאשר בדרך לשער הוא עובר שם את מרגרט תאצ'ר (שעורפת לעצמה את הראש לאחר מכן), את המלכה אליזבת' שמחזיקה בארנק, את טוני בלייר שנושך את הקרסול של מראדונה לפני שהוא נופל לתהום, ואת ג'ורג' וו. בוש שמנופף באקדח. קוסטריצה מכנה את הגול "אחד מהרגעים הנדירים שבהם מדינה עם חובות לקרן המטבע הבינלאומית גוברת על אחת משליטות העולם". זוהי, כמובן, מחמאה מוגזמת לאנגליה. אך מבחינת מראדונה וארגנטינים רבים, זוהי בדיוק ההגדרה לשער הזה. אם אתם רוצים להבין מדוע אמריקה הלטינית הולכת פוליטית יותר ויותר שמאלה, תסתכלו על מראדונה. הוא מגלם את תחושת העלבון הצ'אבזית.

בסצנה האחרונה בסרט של קוסטריצה, שני זמרי רחוב ארגנטינים שרים שיר עם: "לו הייתי מראדונה...". לפתע מראדונה עומד לצידם, ומתחיל לבכות. הוא יודע איך האוהדים מרגישים. הוא אוהד בעצמו. נבחרת ארגנטינה תמיד היתה שייכת לו.