ימי פומפיי האחרונים

היה רגע מסוים אחד, לפני כמה מחזורים, שנדמה היה שהליגה עולה על פסים נכונים. נתניה ניצחה בקרית אליעזר, חיפה עד אותו הפסד ואפילו במהלכו נראתה טוב, והתחושה הכללית היתה שגם אם הרמה לא תהיה מהגבוהות - לפחות מתח ועניין יהיו העונה. אחר כך ניצחה בית"ר בקופסה, נתניה נכנסה לפלונטר שלא יצאה ממנו, חיפה הגדילה אמנם פערים אבל אכזבה ברמה, ואחרי שהתפוגג הערפל, התברר שליגת העל חזרה למימדים המוכרים שלה בעשור הנוכחי. משעממת וחסרת טעם.

בנסיבות הקיימות נדמה שהמשחק הערב (ב') בין חיפה לבית"ר ירושלים הוא קריאה אחרונה לליגה; הוא הפך לכזה, כי לא פחות משהוא קריאה אחרונה לליגה, הוא בראש ובראשונה קריאה אחרונה לבית"ר. גם היום, כשם שהיתה כזאת מתחילתה, תלויה העונה בקבוצה מהבירה. שנתיים המאיסה את עצמה הליגה הודות לשלטון היחיד נטול התחרות של בית"ר. היום בית"ר היא התקווה.

לבית"ר עומד העבר של השנתיים הקודמות ופוטנציאל השחקנים שלה. עבר ופוטנציאל הם דבר שביר מאוד בבואך להסתמך עליהם בהווה. במובן אחד לא שונה העונה הנוכחית מהשנתיים שקדמו לה - האופן שבו תתפתח, ייגזר ישירות מהיכולת של בית"ר להיות קבוצת כדורגל. הדבר הוודאי היחיד שמלווה את בית"ר העונה, הוא חוסר הוודאות שבה. בית"ר היתה קבוצה ודאית מאוד בשנתיים האחרונות. הוודאות של השנתיים הקודמות הקרינה על השחקנים בבית"ר כשאלה עלו על המגרש - הם תבעו לעצמם את האליפות. אף קבוצה אחרת לא חשבה לערער על התפיסה הזאת. האווירה הזאת ליוותה את הכדורגל שלנו גם בפגרה. זאת היתה עונה שמתחילתה נרשמה מעליה כוכבית: פתיחתו של מאבק האליפות לקבוצות אחרות, מותנה ברצונה של בית"ר לפתוח אותו. הוודאות שהולכת עם בית"ר העונה, לא דומה במילימטר לוודאות של השנתיים הקודמות.

גם היום, אחרי 14 מחזורים כושלים ופער של 11 נקודות מחיפה, מלווה את בית"ר התחושה שבידה לעשות את זה, לו רק תרצה כמובן. שעם כל הכבוד לנתניה של מתיאוס והפועל של גוטמן, טוב לו לכדורגל שלנו שבית"ר תכיר בנכונותה להתחיל את העונה סופסוף. לעיתים נדמה שמדובר אפילו בכמיהה מסוימת: בית"ר תחליט שהיא ניאותה לקבל עליה שוב את הליגה, ההרגלים הישנים יחזרו ואיתם הכדורגל היפה של זנדברג, יצחקי וברוכיאן.

בית"ר אכן מסוגלת לנצח הערב בחיפה, כשם שניצחה בנתניה. ניתן אפילו לומר שמתבקש שכך יקרה. כבוד ויוקרה מונחים על הכף, ואחרי שכבר הספידו אותה, אין מתאימה מבימת קרית אליעזר להכריז על כישוריה של בית"ר להיבדל מהכדורגל שלנו גם העונה. זאת תהיה אשליה כמובן. את האליפות העונה תפסיד בית"ר לא בקופסה ואולי גם לא בקרית אליעזר, אלא באותם מחזורים סתמיים שבשנתיים הקודמות היו כמעט מטרד עבורה, והם הנמתחים בין המפגשים מול נתניה וחיפה. זאת אשליה, כי בית"ר כבויה; כי אלה ימי פומפיי האחרונים, רק ללא הילולת השיכרון; כי גאידמק עזב את הארץ, ואי ודאות היא לא אווירה מתאימה לגילויי פטריוטיות. לכל היותר להספיק להציל את מה שעוד ניתן, ולברוח.

רכבת האקספרס של גאידמק פרצה בסערה בשערי ירושלים, מעמיסה עליה מהצפון ומהשפלה את בנאדו וזנדברג, גרשון ותמוז, ובקרוב היא תעזוב את הרציף, ריקה הפעם וממורקת הרבה פחות. אלה שעלו על הרכבת, יארזו את חפציהם במוקדם או במאוחר, ויעזבו איש-איש לדרכו, מי במכונית ומי בטרמפ.

יותר משתלוי גורל המשחק בקרית אליעזר באלישע לוי והשחקנים שלו, הוא תלוי בנכונות של שחקני בית"ר להשתעשע עוד קצת בתחושת האשליה. עד היום משכה בית"ר את האשליה ומדי פעם היתה מכריחה אותנו להתייחס אליה. ניצחון בקופסה, ניצחון בכורה בטדי על הכח, ניצוצות של יכולות מימים אחרים. אבל עכשיו מונחת החרב על צווארה. אין לה לבית"ר אלא לנצח. הפסד, ויפוג תוקף האשליה בשל פער של 14 נקודות שנראה כלא סביר למחיקה, ואנו ניוותר עם חיפה, גוטמן ומתיאוס. ניצחון, ושחקני בית"ר ימצאו את עצמם נדרשים להוכיח שהם מוכנים לשוב ולשחק כדורגל. לא בטוח בכלל שיש להם את הכח לעשות את זה. לא בטוח בכלל שעבור הכדורגל שלנו טוב שזה יקרה, אבל זה כבר עניין אחר.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט