בבקשה תצחיקו

עלמה ואייל, אורנה וטל, אלי, מריאנו, דובל'ה, מאור וכל השאר: אנחנו לא מבקשים יותר מדי

שלום לעלמה ולאייל, לאורנה ולטל, לאלי, מריאנו, דובל'ה, מאור ולכל השאר. רק בקשה אחת לי אליכם בפתח העונה החדשה: תצחיקו אותנו בבקשה. תצחיקו אותנו כי כל היתר מייאש בטירוף, ואני מדבר על דברים בסיסיים שבינינו לבין נבחרינו.

לפני כמה ימים שידרו בחדשות הערוץ המתחרה שלכם תמונות מביקור סיעת הליכוד בשדרות. אחד התושבים הטיח בנבחר הציבור ישראל כץ משהו בסגנון "אתם באים לכאן רק כשיש בחירות", ולכץ, שרגיל לראות את ההמונים מתרפסים לרגליו, לא הייתה תשובה ראויה להאשמה המוצדקת (למרות שחובה לציין שלא מדובר ברעה חולה של הליכוד בלבד) וכל שנותר לו היה להטיח במארחו-מבקרו: "אתה שכיר של קדימה". "האזרח הקטן" משדרות היה המום: כבר שנים שהוא סופג קסאמים "בחינם" ופתאום מטיחים בו שהוא "שכיר של קדימה", אדרבא, מבחינתו לא היה אכפת לו אם מישהו היה טורח לשלם לו בעד עוגמת הנפש (מילא הקסאמים, אבל לפגוש כל-כך הרבה פוליטיקאים על בסיס קבוע). היה זה עוד רגע טראגי-קומי במציאות שמבהירה עד כמה הפוליטיקאים בישראל מרוכזים בעצמם ובעולמם הצר: יותר ממחצית מחבריי לא מתכוונים להטריח את עצמם לקלפי ביום הבחירות (רעה חולה ששווה דיון נפרד כמובן) וישראל כץ עדיין בטוח שהבחירות כל-כך מעניינות אותנו.

גם לאולפן "ארץ נהדרת" יש אפקט דומה: ככל שירצו להלעיג, להעליב ולפגוע בפוליטיקאי, כן ירבה וכן יפרוץ. ביבי מוצג כרודף-נשים חסר-תקנה, ולוקח בהנאה עוד שאיפה מהסיגר בבית, ציפי לבני מוצגת כחסרת יכולת החלטה וצוחקת בעצמה מההלצה, רוחמה אברהם חוטפת ללא רחם באולפן ומתענגת על הבדיחה כמוצאת שלל רב: אלמלא הייתה "מישהי", מי בכלל היה טורח לחקות אותה.

רק שבסוף העונה, אחרי שגמרנו לצחוק על נבחרינו, שלא מבינים כי הבדיחה היא על חשבונם, מתגנב ללב החשש העמום, שמא בעצם הבדיחה היא עלינו: קשת יספרו את הכסף בהפסקות הפרסומת, הטאלנטים המוכשרים ילכו הביתה בכיסים תפוחים, הפוליטיקאים ייבחרו בקולות מאורגנים לכהונה נוספת - ורק אנחנו, אחרי שנפסיק לצחוק, נתקע עם החשבון.

בעונות קודמות, בעידן ה"פרוספריטי", היינו קצת חזיריים: תבענו מ"ארץ נהדרת" לא רק שתסמן בת-צחוק על שפתינו, אלא גם שתהיי סאטירית, עמוקה, "ניקוי ראשית". לא עוד: במצבנו אנחנו מוכנים להסתפק במה שהיה עד לא מזמן מובן מאליו, ביותר ממובן אחד. רק תצחיקו אותנו קצת בבקשה - יותר מזה אנחנו לא מבקשים. *

העוקץ

*"שם המשחק", ג' 20:20, אם.ג'י.אם

דיוויד מאמט המוערך ממעט לביים סרטים. כשהוא כבר עושה זאת, הסרטים שלו הם בדרך כלל קודרים ואפלים, גם בחזות וגם במסר: מעין חוויית מחנק שמשתלטת על הצופה, באופן שמטשטש את הגבול בין מה שקורה על המסך למה שקורה בראשם של הצופים בקולנוע. אני מודה שאני לא אוהב סרטים קודרים, אבל במאי שמצליח לטשטש אותי תוך כדי צפייה בסרט, קשה למצוא בכל יום. "שם המשחק" כבר בן 20. מה שהיה סוג של מחווה ליוצרים אחרים בז'אנר המותחן הפסיכולוגי, כמו היצ'קוק למשל, זכה בינתיים כבר לשלל מחוות משלו.

הסיפור בקצרה הוא על פסיכולוגית (לינדסי קרוז, לאן היא נעלמה מאז?) שמתאהבת בנוכל חלקלק (ג'ו מאנטניה) ונסחפת לתוך עולם אפל שבו שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה על פניו, עד לסוף המפתיע. המשחק משובח והתסריט הוא כמעט גאוני. אם לא דחוף לכם להתעניין בחדשות או לצחוק מ"ארץ נהדרת", זה המפלט האולטימטיבי עבורכם. *

aaaaרוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988