העליון: מי שמעלים מס לא יוכל להתלונן על שומה גבוהה לפי מיטב השפיטה

השופט יורם דנציגר דחה את ערעורו של המוהל ד"ר מנחם צ'צ'קס על שומת מע"מ שלו, לאחר שהורשע בפלילים בגין העלמת הכנסות

ד"ר מנחם צ'צ'קס הוא מוהל מפורסם ומבוקש. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה, שהוא גם רופא, דבר שמקל על אמהות ואבות רבים להפקיד בידיו את הרך הנולד לניתוח הראשון בחייו - ברית המילה. צ'צ'קס ידוע גם בשנינותו ובחיוך, הפרוש על שפתיו לאורך טקס ברית המילה. פרסום פחות חיובי הוא עשה לעצמו לאחר שהוא הורשע בהעלמת הכנסות ממס הכנסה ונידון למאסר בפועל. עתה נחתה עליו מכה נוספת. בית המשפט העליון דחה את ערעורו על שומת מס ערך מוסף, שהוצאה לו על-פי מיטב השפיטה, בגין השנים 1997-2001, ושעמדה על לא פחות מ-4.25 מיליון שקל.

במסגרת ביקורת חשבונות, שערכו אנשי מנהל מס ערך מוסף בספריו של ד"ר צ'צ'קס, התגלה כי הוא לא הנפיק חשבוניות ולא דיווח על מלוא סכום הכנסותיו בתקופת הביקורת. לעתים הוא לא הנפיק חשבוניות כלל, במקרים אחרים רשם בחשבוניות סכומים נמוכים מאלה ששולמו לו בפועל, ולפעמים הוציא חשבונית אחת לשני לקוחות שונים בסכומים מופחתים. לאור זאת ולאור פגמים נוספים בניהול הספרים, החליט מנהל מע"מ לשום את צ'צ'קס לפי מיטב שפיטתו ולקנוס אותו.

את שומתו ביסס מנהל מע"מ על רישומים, שהוא מצא אצל צ'צ'קס ואשר התייחסו לכמות בריתות המילה, אשר הוא ביצע במשך תקופה מסוימת, ולמחיריהן. על-פי רשימה זו, ערך צ'צ'קס, במהלך 250 ימי עבודה, 919 בריתות, מעל 90 בריתות בחודש אחד. מחירה הממוצע של כל ברית מילה שכזו, במהלך השנים האמורות, עמד על 1,200-1,800 שקל. לצד זאת, הורשע צ'צ'קס, על-פי הודאתו, בכך שפעל במירמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק מתשלום מס אמת.

"לא נותר לשופט אלא לאשר את השומה"

שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דניה קרת-מאיר, דחתה את השגתו על השומה לפי מיטב השפיטה, אשר צ'צ'קס טען שהיא מופרזת, בלתי סבירה בעליל ומושתתת על הנחות לא נכונות וחסרות כל אחיזה במציאות. קרת-מאיר קבעה, כי ממצאי פסק הדין המרשיע משמשים ראיה בהליך ההשגה, ועל-סמך זאת ראתה את ספריו של צ'צ'קס כפסולים. לדידה, על-מנת שבית המשפט לא יתערב בשומה, די היה בכך שהיא שיקפה חישוב סביר והגיוני ושצ'צ'קס לא הגיש ראיות אובייקטיביות חיצוניות, שהצביעו על כך שהיא שרירותית או בלתי סבירה.

צ'צ'קס הגיש ערעור לעליון, וזה נדחה עתה, כאמור. "נישום אשר ספריו הוכרו כפסולים מאחר שנוהלו בסטיה מהוראות ניהול פנקסים, בדומה למצב במקרה שלפנינו, ונערכה לו כתוצאה מכך שומה על-פי מיטב השפיטה - לא ניתן לדרוש ממנהל מע"מ, או מפקיד השומה, לפי העניין... להוציא שומה מבוססת ומדוייקת לכל דבר ועניין ולהצדיק את שומתו על פרטיה", פצח השופט יורם דנציגר (עמו הסכימו המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין והשופטת אילה פרוקצ'יה) בטעמי פסק הדין. "בנסיבות אלה רשאי המנהל לקבוע את השומה לא רק על-פי עובדות מוכחות ונתונים בדוקים, אלא גם על-פי אומדנים, הערכות וניסיון אישי", המשיך. על-פיו, במקרים שכאלה, מוטל על כתפי הנישום נטל הראיה לכך שהשומה מופרזת, בלתי סבירה או שגויה.

דנציגר הוסיף וקבע, כי נטל זה כבד ביותר, עד כי "לא נותר לשופט אלא לאשר את השומה, בלתי אם יעלה בידי הנישום להוקיעה כשרירותית או כמופרכת מעיקרה, או, למשל, כבנויה על הנחות של עובדות או משפט המוטעות ביסודן". את ההיגיון שביסוד הלכה זו מצא דנציגר בבקיאותם ובמומחיותם של מנהל מע"מ ושל פקיד השומה, שלא בנקל יכניס בית המשפט את עצמו לנעליהם ויחליף את שיקול דעתם בשלו, זאת גם כאשר אלה פעלו לפי ניחוש והשערה בלבד.

"אין בידי בית המשפט להושיע לנישום"

דנציגר הוסיף וקבע, כי הראיות, אשר רק באמצעותן יוכל הנישום לקעקע את השומה, שהוצאה לפי מיטב השפיטה, הן "ראיות אובייקטיביות של ממש". בוודאי לא די, לצורך כך, בעדותו של הנישום בלבד. שהרי זה כבר נמצא לא אמין ואין ניתן לסמוך על הצהרותיו.

"שומה המוצאת על-פי מיטב השפיטה של מנהל מע"מ על דרך האומדן, ההערכה והניסיון האישי, עשויה שלא לשקף את המציאות ואף להיות גבוהה יתר על המידה", הסכים דנציגר. "אולם בכך אין רבותא", המשיך, ואף אם כך יקרה, לא יתערב בית המשפט בשומה, אלא אם יוכח בפניו, בראיות אובייקטיביות חיצוניות, כי זו בלתי סבירה ומופרזת בעליל. "בנסיבות המתוארות אין בידי בית המשפט להושיע לנישום ואין בידי זה אלא להלין על עצמו שניהל עסק במימדים כאלה ולא דאג לניהול ספרי חשבונות", הטעים דנציגר.

לאחר הצגתם העקרונית של הדברים, פנה דנציגר ליישמם על נסיבות הערעור שבפניו. "משהורשע המערער בפלילים לאחר שניהל פנקסים שלא כדין והתחמק מתשלום מס ומשהוצאה השומה בשל כך על-פי מיטב שפיטתו של המשיב, נקודת המוצא בעניין שלפנינו הינה, אפוא, כי על המערער רובץ הנטל להציג מסכת עובדתית מלאה ואובייקטיבית אשר ממנה ניתן יהיה להסיק כי מיטב השפיטה של המשיב הינה שרירותית, מופרזת בצורה קיצונית ובלתי סבירה", עבר מן הכלל אל הפרט. ומיד: "איני סבור כי המערער הרים נטל זה".

"אין לנישום אלא לקבול על עצמו"

דנציגר לא ראה כל טעם לפגם בכך שבקובעו את השומה ל-5 שנים, התבסס מנהל מע"מ על נתונים, שהיו ברשותו בנוגע לתקופת זמן לא ארוכה, פחות משנה. לדידו, לא היה מנוס מלנהוג כך. הוא הוסיף וקבע, כי בעשותו כן היטיב מנהל מע"מ עם צ'צ'קס, מאחר שהתברר, כי בתקופה מאוחרת יותר חלה עליה ניכרת בכמות הבריתות שערך ובמחיריהן.

"הקביעות האמורות אינן משקפות בהכרח את היקף פעילותו העסקית המדויק של המערער בפועל בתקופה הנבדקת", המשיך דנציגר, "אולם... זהו טיבעם וטיבם של האומדן וההערכה הנעשים במסגרת שומה על-פי מיטב השפיטה, שאין הם בוחנים את שאירע בפועל, בשל העדר נתונים מדוייקים על כך, אלא מנסים להתחקות, עד כמה שאפשרי הדבר בנסיבות אלה, אחר המצב לאשורו בקירבה הרבה ביותר".

דנציגר קבע כי מנהל מע"מ אכן לא חרג ממתחם הסבירות עת החיל, על תקופת השומה כולה, את דפוס עבודתו של צ'צ'קס בתקופת המדגם. בנוגע לכך הוא הוסיף ואזכר קביעה מן העבר, שטובה גם לכאן ושלפיה "אין לנישום אלא לקבול על עצמו, אם השומה שתיקבע לפי מיטב שפיטת פקיד השומה תהיה גבוהה מעבר למצופה".

בטרם הודיע אודות דחיית הערעור ובטרם חייב את צ'צ'קס לשלם למנהל מע"מ את הוצאות הערעור, בשיעור 50 אלף שקל, הוסיף דנציגר: "נוכח כל האמור לעיל אני סבור כי השומה אותה ערך המשיב על-פי מיטב שפיטתו נערכה כראוי והיא אינה מופרזת או בלתי סבירה באופן שיצדיק את התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו הנרחב של המשיב. לא רק שהשומה במקרה דנן אינה פרי השערה וניחוש בלבד מצד המשיב, שגם אז לא היתה נפסלת בשל כך בלבד, אלא שהיא מבוססת על רישומים ואמירות של המערער עצמו, כמו גם על ראיות אובייקטיביות שונות, בעוד שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו להפריכה בראיות כאמור.

"אכן אין זה מן הנמנע כי שומה זו לא משקפת את היקף עסקיו של המשיב בתקופה הרלבנטית בצורה מדוייקת לחלוטין ויכול כי היא אף מחמירה עימו, אולם כאשר הסיבה לאי הדיוק ולהחמרה אלו מצויה בהתנהלותו הקלוקלת של המשיב אשר בגינה הוא אף הורשע בפלילים, אין בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתו של המשיב בשומה שנערכה על-ידו". (ע"א 8375/06).