עו"ד דן שינמן בראיון חג ל"גלובס": "אנחנו לא בסדום; להגיד שאנחנו מושחתים זו קלישאה לא רצינית"

"ב-30 השנים האחרונות, שהן גם השנים שבהן התפתח השוק הפרטי בארץ, אפשר לראות את הרבדים של המשפט הישראלי על גופי, על נשמתי ועל פניי. אלה 30 שנים שמתפתחת פה חברה, שעוברת מהפכה עצומה. מחברה סוציאליסטית-מולאמת-הסתדרותית, היא הופכת לחברה של שוק חופשי בתוך עולם גועש, קרעים, מלחמות ומציאות בלתי אפשרית. המשפט הוא תשקיף של ההתפתחות הזאת. המשפט של הצווארון הלבן, של אנשי הפוליטיקה, הכלכלה והעסקים, הוא כור ההיתוך של החברה. שם מוצאים את התפתחות החיים שלנו, ולא רק את התפתחות המשפט. ואני נמצא בלב ליבו כבר שלושה עשורים. זו זכות גדולה להיות חלק מהדבר הזה".

עו"ד דן שינמן, מהסנגורים הבכירים בתחום הצווארון הלבן, שובר שתיקה תקשורתית ארוכה, בראיון בלעדי ל"גלובס", לרגל יום העצמאות ה-61 של המדינה שהוא אוהב. בתמורה הוא מבקש שנפסיק את העליהום על המדינה ועל רשויותיה, ואת ההתאהבות בסיסמאות על שחיתות וריקבון, שנעריך את הנס שקרה לנו כעם, ושנייצר פתרונות למצב - ה"לא כל-כך נורא" של המדינה הצעירה והמוצלחת שלנו. בעיניו, היא רק ילדה שעתידה המזהיר לפניה. אז למה רבים כבר מספידים אותה?

"יש לנו מדינה מדהימה. אנחנו לא מבינים איזה נס קרה לנו שאנחנו כאן ושהקמנו מדינה. משום מה, אני כל הזמן רק נפגש באנשים שמקסימים אותי ומעניינים, שאני רואה בעיניים שלהם שהם טובים ולא רעים. כשאני יוצא לרחוב אני לא מרגיש שאני נמצא בסדום. אבל כשאני צופה בטלוויזיה בערב, יש לי הרגשה שעברתי לפלנטה אחרת. אני שואל את עצמי אם זה אותו עולם. בעיניי זה לא אותו עולם. אז אולי אני אופטימיסט ורומנטיקן חסר תקנה, ואני מודה באשמה הזאת, אבל אני חושב שאני לא שוטה. אנחנו כבר לא מעריכים את מה שקרה לנו. אנחנו חיים בתוך חברה קשה, מורכבת, במציאות קשה, אבל המדינה שלנו מדהימה".

מועד הפרישה לא רשום ביומן

על אף שהיה מעורב במרבית התיקים הפליליים הכלכליים והפוליטיים שהתנהלו ב-30 השנים האחרונות, שמר שינמן בקנאות על שארית הפרטיות שנותרה לו וסירב להתראיין במשך שנים, למעט התייחסויות לתיקים מסוימים. "העבודה שאני עושה יש בה מטיבה חשיפה תקשורתית עצומה, לכן הרגשתי צורך לרסן ולצמצם את החשיפה הזו", הוא מסביר. אלא שהיום, כשהוא בעיצומו של תהליך פרישה הדרגתי וממושך מהמשרד שבנה בעשר אצבעותיו, הוא מרגיש שהוא יכול להתבטא ביתר חופשיות, "אבל רק על הדברים שחשובים לי", הוא מבהיר.

את יורשת המשרד, עו"ד נווית נגב, הוא סימן לפני 20 שנה. "היא כוכבת אמיתית", הוא אומר על מי שהחלה את דרכה כטרום-מתמחה צעירה במשרדו, וכיום שמה מתנוסס לצד שמו על דפי פירמת עוה"ד שינמן-נגב. "ככל שהשנים עוברות, נוית, כמו גם עו"ד איריס סבג-ניב שהצטרפה אלינו לפני 13 שנה, נטלו יותר אחריות. היום נוית אטרקטיבית בזכות עצמה, דמות מובילה במשרד, והיא לא צריכה אותי, כך שאני פחות משועבד לעבודה. זה התחיל מזה ש-100% היה עלי, וזה השתנה בהדרגה".

לסנגורים צעירים ונלהבים שציפו לתפוס את מקומו של הגורו של עברייני הצווארון הלבן צפויה אכזבה בהמתנה לפרישתו. שינמן אמנם התחיל בתהליך יזום ואינטנסיבי של פרישה מהמשרד (ועסוק בעניינים שנשמע עליהם בעתיד, ביניהם העלאת הידע והניסיון שצבר על הכתב למען הדורות הבאים), אך הוא עדיין צועד בהתלהבות בנעליים המשפטיות מדי יום למשרדו המהודר בבית הטקסטיל בתל-אביב מול בית-המשפט, ולא מתכוון לתלות אותן בקרוב.

* שנים אתה מדבר על העברת השרביט לנגב. מתי הפרישה בפועל?

"עם השנים אתה גדל, מזדקן, ובשלב מסוים אתה גם רוצה להוריד מעצמך נטל ולעשות גם דברים אחרים, כך שהתהליך הזה הוא נכון מבחינתי. הצהרתי, שאני מעביר את השרביט והאטתי את הקצב. נוח לי שהנטלים עלי פחותים ואני יכול לעשות דברים אחרים שאני אוהב, אבל עוד לא ויתרתי על העיסוק המשפטי, והתהליך טרם הושלם. זה ייקח זמן. אני עדיין מעורב בכל תיק במשרד, גם בתיקים שאיני מופיע אני תורם מהניסיון ומהידע שלי, ואין לי מועד פרישה שרשום ביומן".

40 שנה לאחר שגילה את עולם המשפט, שינמן מביט לאחור בסיפוק ולא מצטער על דבר. "תמיד שאפתי לעשות עבודה איכותית, יסודית וליצור אמינות, ונראה לי שהצלחתי. אם הייתי צריך לחזור לתחילת הדרך הייתי עושה את הכול אותו דבר".

ואקום ואי-איזון בין סקטורים

שינמן, 66, נולד בישראל בשנת 1943, להורים חלוצים, יוצאי מזרח אירופה שעלו לארץ בשנות ה-30. "בימים שלא היה כאן שום דבר. לפעמים, כשאני נוסע לנגב ורואה את ההרים במדבר עם החריצים והשכבות, אני מדמה אותם קצת לחיים שלי ושל בני הדור שלי במדינה".

הוא גדל בשכונת בורוכוב, בגבעתיים, שכונה חלוצית-סוציאליסטית, במשפחה צנועה, מעמד הביניים ומטה. אמו הייתה קוסמטיקאית ולאביו הייתה סוכנות להפצת עיתוני בוקר באזור גוש דן. אנשי עבודה. שינמן הנער הסתובב בין הרפתות, הלולים והמשקים באזור, היה חניך תנועת הנוער העובד וספג רוח חלוצית של הגשמה ובניית הארץ.

אולי משום כך הוא לא מסוגל לשמוע היום את התחזיות הקודרות שמפזרים נביאי זעם על אובדנה של מדינת ישראל בשל השחיתות שפשתה בה. "אני לא יודע אם אנחנו יותר מושחתים ממה שהיינו לפני 30 שנה, ולא מה מדד השחיתות של אלה שצועקים 'שחיתות'. בתפיסתי הבסיסית אני נגד שחיתות ובעד טוהר המידות, אבל הרבה פעמים מורכב להגדיר מה זו שחיתות במציאות שאנו חיים בה".

לדבריו, הבעיה היא שהעולם המשפט פנה להגדרות רחבות, גדולות ובלתי מוגבלות, כדי להתמודד עם התופעות שמתרחשות בעולם הגלובלי ובדרך איבד את היכולת שלו להגדיר התנהגויות לא נורמטיביות מראש. "בעולם שבו יש קושי למשפט להגדיר מצבים במשפט, שקשה לקיים את הכלל 'אין מענישים אלא אם מזהירים תחילה', נוצר ממילא מצב קשה שגם המונח שחיתות מאבד מערכו. מה זה מושחתים? מה ההגדרה של דבר מושחת? אלה שאלות קשות שמתעוררות היום במשפט. הן קשות מאוד להגדרה, לכן הרבה פעמים אנשים גם לא יודעים כיצד לנהוג. כשמגדירים בדיעבד את השחיתות הרבה פעמים היא צבועה, לא נכונה ולא משכנעת. הציבור והמשפטנים די מבולבלים מהעניין הזה".

* אז אין שחיתות בישראל? האם מצעד הפוליטיקאים ואישי ציבור לתחנות המשטרה ולבתי המשפט הוא בסך-הכול כשל של הגדרות?

"לא. אני לא חושב שאנחנו חיים בעולם שכולו טוב. כל ילד יודע שהשיטה הפוליטית שבה אנחנו מקיימים את השלטון אינה נכונה, אבסורדית וטעונה שינוי. יש דברים מסוימים שחייבים לשנות אותם וצריכים לחפש פתרונות מבניים נכונים, פתרונות חינוכיים. אבל מה שחשוב הוא שצריך לטפל בבעיות עצמן ולא לעסוק כל הזמן במי מושחת ואת מי מעמידים לדין ואת מי לא. זה נלוז, לא מביא בסופו של דבר לאווירה בריאה, ויוצר דמורליזציה. אני לא חושב שהמדינה בתהליך התאבדות, אבל אם שואלים אם אנחנו בתוך מאבק עצום לאיכות? בוודאי".

מאבק לאיכות כן, אבל הסיסמה "מושחתים נמאסתם" נמאסה על שינמן. "סיסמאות אף פעם לא דיברו אלי, בוודאי לא הסיסמה הזאת. להגיד שאנחנו מושחתים זו קלישאה לא רצינית, שלא מובילה לדבר. אנחנו חיים בשוק של קלישאות. יש הרבה מה לעשות וצריך לעשות, אז בואו נפעל ונעשה. נראה למישהו שאני עיוור ולא רואה את המגרעות. זה לא שאני איזה אידיוט אוטופיסט שחי על הירח ומתעלם מהבעיות. אני רואה אותן, וצריך לשנות. עוד אחר-כך יגידו שאני בעד שחיתות. זה שטויות. אני הראשון שרוצה שתהיה לנו מדינה טובה וטהורה. אני ציוני בכל רמ"ח אברי. אבל הסיסמאות הקלושות האלה לא מקדמות שום דבר".

לדבריו, הבעיה האמיתית של הפוליטיקה והמגזר הציבורי היא בריחת המוחות לשוק הפרטי. "במשך עשרות שנים השוק הפרטי שאב יותר מדי אנשים טובים מהמגזר הציבורי, הפוליטי ומהממשל הציבורי. ישראל התפתחה תוך זמן קצר מכלום למשהו ענק. בשנים האלה השוק הפרטי שאב לתוכו משאבי כוח-אדם. זה יצר ואקום וחוסר איזון בין הסקטורים".

ידידות עמוקה עם יעקב נאמן

שינמן, כאופטימיסט חסר תקנה, סבור שהפתרון לבעיה הזו לא מורכב מדי. "צריך למצוא איזון חדש, איזון חוזר, בדומה למודלים הנהוגים בחו"ל, ששם אנשים שיצאו לשוק הפרטי חוזרים לאחר כמה שנים למגזר הציבורי". ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים - "בן של חברים", אומר שינמן בגאווה - הוא דוגמה לכך. "יש היום בעיות קשות באיכות השלטון, אבל ברגע שיגיעו לשם עוד שחקני חיזוק, והעסק ישתבח על-ידי אנשים איכותיים, רמת הניהול של המדינה תהיה יותר טובה".

ואיזו דוגמה יכולה להיות טובה ואקטואלית יותר מידידו ולקוחו לשעבר, פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים בממשלה החדשה. ב-1997 נכנס נאמן (ששימש גם אז שר משפטים) למשרדו של שינמן וביקש שייצגו מול אישום שהוגש נגדו על עדות שקר בתצהיר ושיבוש הליכי משפט בקשר לחקירת העד מרטין בראון ב"פרשת דרעי". שינמן התרגש. "שאדם כמו נאמן, איש מאוד חכם, עורך-דין גדול, בעל רקע וידע עצום, יבחר בי לייצג אותו, זו הייתה מחמאה גדולה יחד עם אחריות גדולה", הוא מתאר את תחושותיו. המשפט הסתיים בזיכויו המלא של נאמן, וידידות עמוקה נרקמה בין השניים.

"המשפט של נאמן היה שיא הקריירה שלי. המשפט הוא משהו היסטורי, אנתרופולוגי, חברתי, פסיכולוגי, קשה לי להגדיר בדיוק, אבל זה משהו מאוד בין-תחומי. כל התיקים שלי נמצאים בתפרים הללו, ולכן תמיד היה קשה לי להגדיר את התיק הכי חשוב בקריירה שלי, אבל התיק של נאמן הוא שיא מהרבה בחינות. הייתי מאושר שבגלל המהירות שהדבר הזה נעשה, נאמן יכול היה להתמנות לשר האוצר, ובזה לעשות קאמבק ולחזור לשגרה שלו, בלי שיהיו איזה כתם או עננה מעליו".

בנסיבות אלה, תשובתו לשאלה אם נאמן הוא האדם המתאים לכהן כשר משפטים בתקופה זו ברורה. "לחלוטין כן. הוא איש מאוד חכם שתמיד היה מעורב בענייני ציבור. אדם שתמיד גישר בין זרמים שונים, בעיקר בין הזרם הדתי לחילוני והיה מקובל על כולם. יש לו יכולות ניווט ופישור, ואני בטוח שהוא יוכל לשקם את היחסים בין משרד המשפטים לבית המשפט העליון. הוא מגשר פערים קלאסי. אדם סמכותי מאוד, אבל לא קונטרוורסלי".

להיות ליטיגטור זה להיות פרפורמר

איך הפך שינמן מסוציאליסט גאה לאיש אמונם של הסולתה ושמנה של עולם הכלכלה, המשפט והפוליטיקה בישראל? הרבה עבודה קשה, ובעיקר שרשרת זיכויים, שאפילו זיכתה אותו בכינוי "המזכה הלאומי". הוא הביא לזיכוים של אישי ציבור רבים - בהם רפי הוכמן, לשעבר ראש עיריית אילת, ואריה גוראל, לשעבר ראש עיריית חיפה - ושל אנשי עסקים ומנהלים בכירים במשק - בהם מיכאל אורון (לשעבר מבעלי גלי) ובתו רינת, במשפט הדיסקונטאים. שינמן השתתף בייצוג בנק הפועלים והיה האחראי (יחד עם עו"ד חנן מלצר) על הגנתם של רו"ח דן בבלי (שזוכה) ושל אמנון שדה, ממנהלי בנק הפועלים (שזוכה) ב"משפט הבנקאים", ורשימת הזיכויים שלו לא נגמרת.

חושיו המחודדים סייעו לו הרבה לפני שהחל לייצג נאשמים, כשהלך למשפטים בעקבות ה"אינטואיציה" שלו. "האידיאל בזמנו היה שאנשים ילכו להגשמה בקיבוצים, לחקלאות. מבחינה זו לא הלכתי בתלם, הלכתי עם האינטואיציה שלי ללימודי משפטים".

שינמן החל את דרכו כעתודאי צעיר, התמחה בפרקליטות המדינה, התגייס לפרקליטות הצבאית, ופילס את דרכו לתפקיד סגן התובע הצבאי הראשי. מורי הדרך הראשונים שהיו לו בצבא - דליה דורנר, אז פרקליטת פיקוד מרכז, ויעקב קדמי, תובע צבאי ראשי - מונו לימים לשופטי בית המשפט העליון. על הופעותיו הראשונות בבית-הדין הצבאי, הוא אומר: "זה היה מדהים. הרגשתי חיבור מיידי למקום".

הסיבה לכך מפתיעה, בהתחשב בתדמית עורך-הדין המכובדת והרצינית שלו: "אני שחקן. בכיתה ד' נבחרתי אחרי אודישן בתיאטרון 'הבימה' לשחק בהצגה, אבל המורה שלי בבית-הספר חשב שזה לא בסדר שילד ישחק בהצגה והטיל וטו. אבל המשכתי להיות שחקן לאורך שנים, כתבתי את המחזות והשירים להצגות בסופי-שנה ובמחנות עבודה, ושרתי ורקדתי בהם. זה חלק ממני גם באולם. אני פרפורמר. כשנכנסתי לאולם בפעם הראשונה הרגשתי שזה המקום שלי. אהבתי את השואו ואת הדרמה. להיות ליטיגטור זה להיות פרפורמר".

לאחר פרישתו מהפרקליטות הקים משרד עורכי דין עצמאי, שאליו הצטרף אחיו, שופט השלום יעקב שינמן. למרות החיבור לתחום הפלילי, עסק שינמן 15 שנה בתחום האזרחי, וצבר ידע וניסיון רב בתחום העסקי-מסחרי. רקע, שהפך לנכס כאשר בחר לחזור לפלילים ולעסוק בתחומי הצווארון הלבן ובניירות-ערך. לתחום הפלילי הוא חזר ב-1986, כאשר הקים משרד עו"ד משותף עם עו"ד דוד ליבאי. לאחר כשנתיים מונה ליבאי לשר המשפטים ופרש מהשותפות.

מסע מפרך בזירה הפלילית

שינמן לא הסתיר את אהבתו לתיקים של צווארון לבן קלאסי, עבירות כלכליות או מתחום השירות הציבורי, ונאשמים שהאירוע הפלילי שהם מתמודדים איתו הוא חד-פעמי, לא עבריינים מועדים, לא לוקחי מעטפות שוחד. בתיקים האלה, העובדות העיקריות, הקשות, מוסכמות על הצדדים, הוויכוחים העובדתיים שוליים יחסית, ועיקר המאבק הוא על היסוד הנפשי: המודעות, הכוונה הפלילית. זו הזירה שלו. תמיד שידר אמינות, הגינות ומכובדות שהרשימו את השופטים, אך גם מחוץ לבית המשפט ליווה אותו הקסם המיושן מעט אך אפקטיבי של ערכיות מושרשת.

התכונות הללו משכו אליו את הקליינטים, והוא הפך לאיש אמונם של רבים מאנשי השלטון והכלכלה. פרקליט הזיכויים שיגשג. ואז הגיעה שנת 2007, שלכאורה פגעה בתדמיתו, בעיקר בשל תוצאות לא קלות בשלושה תיקים בולטים, ציבוריים וחשופים: תיק רמון, תיק דורי קלגסבלד ותיק עמרי שרון. שינמן דווקא מרוצה - ככל שניתן להיות כשלא מזכים לקוח שמאמינים בחפותו - מתוצאות התיקים. בעיניו חשובה השורה התחתונה: לקוחותיו יכולים לנהל חיים תקינים לאחר המסע המפרך שעברו בזירה הפלילית.

"אני מרגיש שיש לי חלק בזה שקלגסבלד (שהורשע על-פי הודאתו בגרימת מוות ברשלנות של אם ובנה בתאונת דרכים, ונגזרו עליו 15 חודשי מאסר ושלילת רישיון לעשר שנים. בערעור קוצר המאסר בחודשיים) חזר לחיים ומתפקד למרות הדבר הקשה שקרה לו. גם דורי חושב ככה. לנהל את התיק שלו באופן כזה שהוא לא התבזה, אלא יצא אישיות, בן-אדם, ושאמרו עליו 'או.קיי, זה קרה לו, וזה יכול לקרות לכל אחד', זה מדהים. דורי התנהג בדרך הכי מוסרית, וכתוצאה מזה, למרות הביקורת הקשה בתקשורת, הוא חזר לאיתנו ולמשפחתו. היום, הוא מצוין בדירוגים כליטיגטור האזרחי המוביל בארץ, מה שנכון, ובשבילי זה סיפוק עצום".

גם תיק "הנשיקה" של חיים רמון לא גורם לשינמן ייסורי מצפון. "לא היו צריכים להעמיד את רמון לדין ובטח לא להרשיעו. אבל בסופו של דבר גם הוא חזר לחיים תקינים ומונה למשנה לראש הממשלה. אני חושב שעשינו את העבודה היטב ובמבחן התוצאה, קביעת בית המשפט בגזר-הדין שאין קלון במעשיו, והאפשרות לחזור לתפקידו, הן חלק מהתוצאה. את זה אי אפשר לקחת. השופטים לא עשו זאת סתם. הם רצו לאזן את החלק הראשון של ההרשעה".

"העולם לא הולך לכאוס"

"אני לא חושב שהעולם הולך לכאוס או לאבדון", אומר דן שינמן על רקע המשבר הכלכלי העולמי. "אני חושב שהעולם עובר היום משבר קשה מאוד שהוא לא רק כלכלי, אלא בעיקר משבר של אובדן גבולות. חריגה ממידתיות, מנורמות ומגבולות שהיו מקובלים לפני שנים, פריצת גבולות ומוסכמות בכל תחומי החיים".

שינמן מציע הסבר לתופעה. "מה שגרם בהיסטוריה האנושית לפריצת הגבולות ולאובדן הדרך הייתה העובדה שהעולם לא ידע לעכל את הטכנולוגיה החדשה שהוא קיבל. היא באה אליו בזרם אחד, בכמות עצומה וזה בלבל אותו. זה גרם למשבר הכלכלי של שנות ה-30 ולתופעות של רצון התפשטות אינסופית של הגרמנים במלחמת העולם השנייה".

גם במאה ה-21 אנחנו לא מחוסנים מפני עוצמת הטכנולוגיה. "אותו אובדן גבולות הביא לכל התופעות הכלכליות של זרימת כספים ללא גבול, העלאת מחירי נדל"ן באופן בלתי סביר, מתן אשראים ללא ביטחונות נאותים ועוד, שראינו בשנים האחרונות. כיוון שאי אפשר למתוח את הגבול ללא סוף, נקלענו למשבר כלכלי עולמי".

לדברי שינמן, אחת הבעיות הקשות הנלוות למשבר הגבולות שאנו חווים הוא אובדן הגבולות בעולם המשפט. "לא פשוט למשפט להתמודד עם התופעות האלה. היום המשפט נאבק כדי להתמודד עם עולם חסר גבולות. בגלל אובדן הגבולות בהגדרות בתחום המשפט קשה למשפט היום להגדיר מצבים, גם ובמיוחד בתחום הפלילי-כלכלי ופוליטי. זהו קושי אמיתי שמוביל לסיטואציות שבהן אנשים מועמדים לדין בלי שהם יכלו לדעת מראש שמעשיהם מוגדרים כפליליים".

* מי אשם בכך? הפרקליטות?

"אני לא מאשים איש. כל השיטה שבה מגדירים בדיעבד את העבירה היא בעייתית. זה לא אפקטיבי ולא נכון. השיטה הקיימת, שבה כל שיקול הדעת מרוכז בידי הפרקליטות, לא עובדת. לא משום שהם לא בסדר. הפרקליטות נמצאת באותו ים סוער שכולנו נמצאים בו. הגישה הזאת של להאשים את הפרקליטות, אינה נכונה ולא צודקת. אבל היום בוחנים בפרקליטות התנהגויות בדיעבד. בהיעדר גבולות והגדרות ברורות, הם בעצמם מתקשים להגדיר ולהזהיר מראש מה פלילי ומה לא".

שינמן מציע פתרון לבעיה בהגדרות של עולם המשפט, שאותו הוא מכנה "אוטונומיה נורמטיבית". "אנחנו מוכרחים ליצור שיטה חדשה שבה התשובות יינתנו כאן ועכשיו וקדימה ולא בדיעבד. בין אם זה הנחיות לפעולה מסוימת או הנחיות למכלול של פעולות.

"יצטרכו להקים בתוך החברות במשק, בתוך מוסדות פוליטיים וציבוריים, גופים שינחו את מקבלי ההכרעות והעובדים בצד הנורמטיבי. צריך ליצור מצב שיהיו גופים פנימיים מנחים בעלי סמכות הכרעה בעסקים, ברשויות מקומיות, במוסדות חינוך, ובבנקים. זו אוטונומיה נורמטיבית".

* הגופים הללו יהוו תחליף לכלי הפלילי?

"לא. הם ישלימו אותו. אין לי משנה סדורה בעניין הזה. אבל אני לא אומר שצריך לבטל את המרכזיות של הגורם שאחראי לפלילים, של הפרקליטות וגורמי התביעה. זה לא אומר שלא יעמידו לדין יותר, בשום פנים ואופן, אבל משהו בגישה הכוללת ישתנה. אנחנו חייבים לפתח שיטה כדי שלא יועמדו לדין אנשים שכלל לא ידעו שהם ביצעו עבירה".