דירוג "פייננשל טיימס": ציריך וקופנהגן - בראש רשימת הערים שהכי כיף לגור בהן

"היית יכול לחיות כאן?" ו"היית חי כאן?" הן שתיים מהשאלות השכיחות שעמיתים שואלים זה את זה בנסיעות עסקים. לעיתים נדירות התשובות הן "אני לא יודע" או "אני מניח שכן" . לרוב הן באות כהכרזות פסקניות, שמראות שבנושא הושקעה מחשבה רבה. הנה כמה תשובות ששמעתי עם השנים: ברכבת לנמל התעופה בשיקגו: "בחיים לא. העיר הזו היא לא זה ולא זה"; במונית לנמל התעופה ונקובר: "לא בשבילי, נראית מנומנמת ועייפה"; במרצדס לנמל בהונג קונג: "הייתי יכול לגור כאן, אבל לא בגלל איכות החיים"; בז'נבה: "אם הייתי יכול לקנות דירה גדולה קרוב לאגם ולהביא חמישה חברים טובים, זה היה מדהים"; בדרך לפוקואוקה ביפן: "אם הייתי רוצה את המקום הטוב ביפן וחיבור לשאר אסיה, זה היה מקום מספר 1".

רובנו נוטים לשחק בזה בכל פעם שאנו נוסעים. חלקנו מחליט שלא היה מחליף את ביתו בשום מקום בעולם, אך רבים היו שמחים למקום שמבטיח שיפור דיור, עבודה, תחבורה, בתי ספר, מסעדות, מזג-אוויר, קניות ובילויים בסוף השבוע.

אם היתה ליגה מקצוענית לספורט הזה, אני בטוח שהייתי הקפטן של הקבוצה. מגיל שלוש אני בנסיעות, ומ-1989, כשעברתי לאירופה, הוקסמתי מהכוחות שגורמים לערים להצליח (או לא), ומניתוח היתרונות והחסרונות בחיים בהן.

התחנה הראשונה שלי בבריטניה היתה מנצ'סטר, אך מרגע שנחתתי הבטתי דרומה ומזרחה בחיפוש עיר עם מזג-אוויר טוב יותר, אוכל טעים יותר, שכנים שקטים ונעימים יותר, ובתים עם חימום ראוי. לונדון היתה הברירה הטבעית והתחנה הבאה, אך אז שמעתי את המבורג קוראת לי מעברו של הים הצפוני.

בקו לונדון-המבורג

אמי נולדה ליד המבורג, אבל אחרי סוף שבוע בעיר בשנות ה-90, הוקסמתי גם מנמל התעופה הקומפקטי, מהשכונות שזרועות מאפיות וחנויות, מהאגם, מהמסעדות הנהדרות והברים. המבורג הציעה גם סצנת מדיה תוססת, עם אנשים שעובדים ב"דר שפיגל" ו"די צייט", חברות שידור וסוכנויות ידיעות.

עקרתי להמבורג, וגיליתי איך החיים בעיר צפון גרמנית טובים בהרבה מבבירה הבריטית. הדירות היו חמימות ויבשות למרות מזג-האוויר הגרוע באותה מידה; אפשר היה לקבל ארוחה ב-11 בלילה, במקום שיאמרו בפרצוף חמוץ שסגור; אפילו דלתות הבניינים נסגרו באוושה נעימה לעומת רעם הדלתות הבריטיות.

לרוע המזל, מסיבות קריירה נאלצתי לוותר על המבורג ולחזור ללונדון ב-94', אך האובססיה שלי להשוות בין ערים לא שככה.

לפני שלוש שנים התחלתי לנוד בין לונדון, טוקיו, סטוקהולם, סידני, ברצלונה וז'נבה כדי לגייס מימון למגזין "מונוקל". במסעותיי קלטתי שצריך סקר עולמי חדש של מקומות שראוי לחיות בהם מלבד הסקרים השנתיים של גופים כמרסר ויחידת המידע של אקונומיסט.

מלבד הסטטיסטיקה הנדושה והיבשה - שכר ממוצע, ביצועי בתי ספר ועלויות טיפול רפואי - נבקש מהסוקרים לשקול גם נושאים רכים יותר: תשתיות פיזיות, סובלנות, כוחה של המדיה המקומית, התרבות, וכמובן בילוי מאוחר בלילה.

סקר הבתולין של "מונוקל" ב-2007 העניק את תואר "העיר הכי ראויה למגורים בעולם" למינכן, שקיבלה ציון גבוה בכל קטגוריה (אחרי הניסיון בהמבורג, לא הופתעתי). ב-2008, מינכן הודחה מהצמרת לטובת קופנהגן, דנמרק, בגלל מאמץ סביבתי חזק, הרחבת רשת הרכבת התחתית והשכונות המגוונות שלה.

השנה החלטנו לשנות את שיטת המדידה, והוספנו שלושה פקטורים: העצמאות של סצנת החנויות והמסעדות (מעין "מדד זארה/סטארבקס"); קלות הקמת עסק קטן; ושיפורי תשתית מתוכננים. שקלנו איך מקומיים ומבקרים יכולים להשתמש בכל דבר, מגינות ועד שוק הנדל"ן. להשקפתנו, המקומות הטובים הם אלו עם הכי פחות מטרדים יומיומיים, שמאפשרים לתושבים להיות גם פרודוקטיביים - וגם חופשיים מעצבנות מיותרת.

עם רשימה מקוצרת של כ-40 ערים והוספת הקריטריונים החדשים, הדירוג לא השתנה דרמטית, אך ציריך כבשה את המקום הראשון בזכות תחבורה ציבורית מצטיינת שממשיכה להשתפר, פעילות שעות פנאי עם 50 מוזיאונים ומסעדות מצוינות, פעילות סביבתית וקביעת יעדי פליטה חדשים, תרבות עסקים טובה - עם רשויות מקומיות שמציעות הן ייעוץ והן משרדים בשכירות זולה - ונמל תעופה שמשרת 170 יעדים ועומד בפני הרחבה בהשקעת 460 מיליון פרנק.

קופנהגן ירדה למקום שני, עם נמל תעופה פחות מרשים ואובדן צביון במרכז העיר, אף שהיא נשארה נקייה, ירוקה, תרבותית ונקייה מפשע. טוקיו נשארה שלישית, עם תחנת הרכבת הראשית ונמל התעופה החדש האנדה שבהקמה, נוסף לכלכלה מבוססת שירותים ללא רבב. אוסלו הצטרפה לרשימה; אוקלנד (ניו זילנד) חזרה לדירוג אחרי היעדרות בת שנה; פוקואוקה וברלין התקדמו.

יש מה לשפר

כמו תמיד הרשימה מראה שמלבד יפן וסינגפור, לאסיה יש הרבה מה לשפר - כמו גם לארה"ב. טענת ניו יורק לתואר הבירה העולמית אינה עולה בקנה אחד עם האיכות הנמוכה של התחבורה ובתי הספר הציבוריים ועם מלאי הדירות הנמוך (שלא להזכיר את הבלגן בוול סטריט). רק הונולולו בהוואי נכללת בדירוג. אין גם שום עיר אפריקנית או דרום אמריקנית, כי הערים המובילות - סנטיאגו, בואנוס איירס ומונטווידאו - דורגו נמוך למדי בחלק מן הקריטריונים הבסיסיים.

לונדון עירי לא התברגה ב-25 הערים הטובות, מהרבה מהסיבות של ניו יורק. אז מדוע אני עדיין גר כאן? פעם באמת חשבתי את ציריך לעיר חלומותיי, עם חיבור הרכבות לאתרי סקי ולמילאנו, אגם ומועדוני ספא, גבעות יפות ודירות סולידיות. אך כשניסיתי לחיות בה, שרדתי פחות משנה. לא יכולתי לסבול את שכניי צרי המוח. ציריך היתה עיר ראויה, אך היא לא קידמה אנשים בברכה.

האם דברים השתנו? ובכן, מלבד השיפורים שהזכרנו, יש בה ראש עיר חדשה, לסבית מוצהרת, שיכולה לעשות משהו להקל את הרצינות. אולי זה הזמן לעוד ניסיון לגור בה.

אך לפי שעה אמשיך לסבול את לונדון, עם דגימות משלוש הערים הטובות - ציריך בדרך לסקי בסנט מוריץ, קופנהגן בדרך לחופשת קיץ בשבדיה, וטוקיו לנסיעת עסקים, לפחות פעם בחודש. האם אוכל לגור באחת מהן במשרה מלאה בשלב כלשהו בחיי? בהחלט. *

טיילר ברולה הוא העורך הראשי של המגזין Monocle, ובעל הטור Fast Lane ב"פייננשל טיימס"

בין שני סקרים

הערכת איכות חיים היא עסק קשה, וסקרים שונים מניבים תוצאות שונות. מדד הערים הכי ראויות למגורים של יחידת המידע של "אקונומיסט" (EIU), שפורסם לפני שבוע, הציב את ונקובר בראש 140 ערים, ואחריה את וינה. קנדה, אוסטרליה ושווייץ היו הדומיננטיות בצמרת הדירוג, עם מלבורן שלישית, טורונטו רביעית, קלגרי ופרת במקום החמישי יחד, ז'נבה שמינית, וציריך/סידני במקום תשיעי. הלסינקי היתה שביעית, ולונדון 51, אחרי מנצ'סטר (46). העיר הטובה באסיה היתה אוסקה (13). בארה"ב דורגה הכי גבוה (29) פיטסבורג. הסקר של מרסר, שפורסם באפריל ומדרג 215 ערים, דירג במקום הראשון את וינה, ואחריה ציריך, ונקובר ואוקלנד. סינגפור היתה הטובה באסיה (26), והונולולו הטובה בארה"ב (29). לונדון היתה הכי טובה בבריטניה (38). יש דמיון בין סקרים אלו לסקר שלנו, מסיבה פשוטה: לפי עורך הסקר של EIU, הערים שמשיגות ציונים גבוהים נוטות להיות בינוניות, במדינות מפותחות, עם היצע תרבותי, וללא בעיות פשע או תשתיות שמאפיינות ערים גדולות באמת.