פיצוי? עונש

במסגרת הליך פלילי מוסמכים בתי המשפט בישראל לחייב את הנאשם-המורשע לפצות, בכסף, את קורבן העבירה, וזאת לצד העונש, שהם משיתים עליו (מאסר, קנס וכו'). בכך קיווה, ככל הנראה, המחוקק, לחסוך מהקורבנות (ומבתי המשפט) את הצורך לנקוט הליכים אזרחיים, שיובילו לפיצויים. אלא שניסיון החיים מלמד, שסכומי הכסף, שנאשמים מחויבים לפצות בהם את קורבנותיהם, במסגרת ההליך הפלילי, זעומים, מעלים תהיות. ולעתים קרובות עולה השאלה אם לא נכון היה להותיר, בכל זאת, את הסמכות רק בידי בתי המשפט ה"אזרחיים".

בשני אירועים, שאירעו במהלך שנת 2000, כאשר פזית (שם בדוי) בת ה-6 הגיעה לביתו, הפשיל שכנה המבוגר את חצאיתה ונגע באיבריה המוצנעים. השכן הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע מעשה מגונה בקטין, ונגזרו עליו 3 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. בנוסף חויב השכן-המורשע לשלם לפזית הקטנה פיצוי בשיעור 5,000 שקלים.

במקרים יוצאי דופן

בשנת 2003 הגישו פזית והוריה תביעה נזיקית נגד השכן הממשש, בגין הנזקים, שנגרמו להם בעקבות האירוע. התביעה נסמכה על פסק הדין המרשיע בפלילים. בית-משפט השלום חייב את השכן לשלם לפזית 100 אלף שקלים בגין נזק לא ממוני. כך הוא עשה לאור זאת, שבעקבות האירוע נאלצה פזית הקטנה להעתיק את מקום מגוריה ובית ספרה, ולהיחקר על-ידי חוקרת נוער.

בית המשפט אף התייחס לחותם, שמעשים כאלה מטביעים בילדה רכה בשנים, ולכך שמכוח הרציונאל, העומד בבסיס החוק למניעת הטרדה מינית, ניתן לראות בעצם המעשה המגונה נזק. בית-משפט השלום דחה את התביעה לפיצוי בגין נכות פסיכולוגית לקטינה. על-סמך חוות-דעת של מומחים, שהוגשו לבית המשפט, נקבע, כי כיום אין לפזית נכות רפואית כלשהי, וכי לא ניתן לקבוע אם בעתיד תופיע כזו. נקבע, כי משהוריה של פזית בחרו למהר ולהגיש את התביעה, עוד בטרם ניתן לקבוע אם אכן תיגרם לה נכות שכזו, "אין להטיל תוצאות בחירה מודעת זו של התובעים על הנתבע".

בנוסף חויב השכן לשלם להוריה של פזית פיצוי, בשיעור כ-50 אלף שקלים בגין המשברים, שפקדו את המשפחה כתוצאה מהאירוע, בגין הצורך להעתיק את מקום מגוריהם, ובגין הוצאות, שנגרמו להם בקשר לכל אלה.

בית-משפט השלום דחה את התביעה לפיצויים עונשיים. נקבע, כי פיצויים כאלה נפסקים "רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בחומרתם". עוד נקבע, כי אף שמעשהו של השכן "ראוי לכל גינוי", הרי הסלידה ממעשיו של השכן כבר בוטאה בפסק הדין הפלילי, ואין מקום לסטות ממטרתם הרגילה של דיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו, ולפסוק פיצויים עונשיים.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, ולפיכך הוגשה, לבית המשפט העליון, בקשת רשות ערעור.

"לאחר העיון אציע לחברי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור - אך לא להיעתר לערעור גופו", פתח השופט אליקים רובינשטיין. בכך הוא קבע, למעשה, כי בערעור הועלתה שאלה משפטית או עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לו. כמתואר למטה מכאן, השאלה העקרונית-המשפטית נסבה, ככל הנראה, סביב סוגיית הפיצויים העונשיים.

"מדובר במקרה עצוב וקשה", ניסה רובינשטיין לרכך את רוע הגזרה שבדחיית הערעור. "אין שום ספק שתפקידו של בית המשפט בנסיבות מקרה כמו זה הוא לשמש מגן לילדות קטנות כנגד מעשים אלה", ציטט מפסק הדין המרשיע של השכן. עם זאת, הוא קבע, מייד, כי התכליות של הרתעה והוקעה של מעשים כאלה באו לידי ביטוי בהליך הפלילי, בו הושתו על השכן העונשים, שפורטו בתחילת הרשימה.

"עתה באנו להליך האזרחי, שעניינו זיהוי הנזקים שנגרמו לקטינה, ואופן הפיצוי בגינם", המשיך רובינשטיין. לדידו, הגם שלא תיתכן מחלוקת באשר לעצם הפיצוי הנזיקי בכגון דא כשלעצמו, אם בהליך הפלילי ואם בהליך האזרחי, הרי בנסיבות העניין הכרעת בתי המשפט השלום והמחוזי נכונה לגופה. לטעמו, "הסכומים שנפסקו מביאים עניינים אלה ביסודם לידי ביטוי". כך הוא קבע, בעיקר, לאור זאת שהסכומים נפסקו בשיטת האומדן, שלא בעקבות הוכחתם באורח מפורט ומדויק.

או אז פנה רובינשטיין לבחון 2 שאלות עיקריות: שאלת הפיצוי בגין הגברת הסיכון (של פזית ללקות בנכות פסיכולוגית בעתיד) ושאלת הפיצויים העונשיים. בנוגע לזו הראשונה, הוא קבע, כי הוכח, כי לא נמצאו סימנים מובהקים להשפעת הפרשה על פזית הקטנה, וכי אין להוציא מכלל אפשרות - "דבר המתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים" - כי יהא לכך אפקט בעתיד. עוד הוכח, כי בדיקה, שמסקנותיה ברורות יותר, תוכל להיערך בתקופה מאוחרת יותר. רובינשטיין הוסיף וקבע, כי על מקרה זה קשה ליישם את הדוקטרינה, שלפיה גם אם במקרים שכאלה לא ניתן לקבוע אם ייגרם נזק בעתיד, דבר קיומו של נזק בהווה אינו צריך להיות מוטל בספק.

כך הוא קבע לאור זאת, שלא הוצגו נתונים לגבי שיעור העלייה בסיכון, לגבי טיבם של הסיכונים השונים, לגבי הסיכוי הטבעי להם ועוד. "לא הונחה 'מסה קריטית' הנחוצה ליישום הדוקטרינה במקרה דנא", הסביר. רובינשטיין הושפע גם מכך, שהוריה של פזית, שיוצגו בידי עו"ד אבנר אמוראי, בחרו להגיש את התביעה עוד בטרם יכולה הייתה התמונה, לגבי התממשות הסיכון לנזק עתידי, להתבהר. "ניתן היה... להמתין עד שיתברר הנזק בפועל", קבע. "בנסיבות אלה הנטייה להידרש לדוקטרינה של 'הגברת הסיכון' קטנה יותר", הוסיף, "ואין להטיל תוצאות בחירה מודעת זו של התובעים על הנתבע" (זה יוצג בידי עו"ד יוסי רנרט).

ריבלין לא הצטרף

רובינשטיין הוסיף וקבע, כי סכום הפיצוי, שנפסק בגין הנזק הבלתי ממוני, "אינו על הצד הנמוך על פי הפסיקה", וכי "הוא מבטא גם את החשש מפני אי הוודאות שצופן העתיד". "רוצה לומר, בית משפט השלום הניח הנחת 'אותות טבועים' באומדנו הכולל, גם אם אין הללו מכומתים לכלל נזק בר חישוב", המשיך וקבע.

וסוגיית הפיצויים העונשיים: "הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים", פתח רובינשטיין. אלה פיצויים, שלא נועדו להשיב לקדמותו את מצבו של הניזוק, אלא להעניק לו פיצוי העולה על נזקו, ושנועד לשקף את סלידת החברה מהתנהגותו של המזיק. "בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים", איזכר את ההלכה.

וכיצד משפיעה סנקציה, שהושתה במסגרת הליך פלילי, על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? שאל רובינשטיין, והשיב: "סבורני כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים". כך מאחר שבמסגרת ההליך הפלילי כבר ניתן מענה לתכליות של ההרתעה ושל הענישה.

השופט יורם דנציגר הצטרף לדעתו של רובינשטיין. רק המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, סבר שהיה מקום להגדיל, פי שלושה, את סכום הפיצוי, שנפסק לפזית. "העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי... אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזיקי, וזאת הן לאור היותה של הסמכות... סמכות אזרחית-בגרעינה... הן לאור הסכומים הנמוכים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו (והמקרה שלפנינו יוכיח)", קבע בדעת מיעוט. הערעור נדחה (רע"א 9670/07). *