דווקא בשבוע שבו נכשלה נבחרת ישראל בכדורגל בעוד ניסיון להעפיל לטורניר הגמר של הגביע העולמי, התרחש בישראל אחד מהאירועים החשובים ביותר בכדורגל העולמי. אלא שבדיעבד מתברר כי רק מעטים עמדו על חשיבותו של האירוע, שכמעט לא זכה לדיון.
ספק אם אפילו שופטת בית המשפט המחוזי, ד"ר מיכל אגמון-גונן, שחיברה פסק דין סטנדרטי לכאורה בו דחתה את תביעת ה"פרמייר-ליג" האנגלית נגד פלוני, שלטענתה הפר את זכויות היוצרים שלה, הבינה כי היא עומדת בצומת חשוב שכזה, וכי פסיקתה עתידה לעורר מהומה שנמצאת רק בתחילתה.
לטובת מי שהחמיץ את הידיעה: פלוני החליט להנגיש את שידורי הליגה האנגלית בכדורגל לכלל הציבור, והקים אתר שבו ניתן לצפות במשחקים בשידור חי ללא תשלום. התאחדות הכדורגל האנגלית, כמארגנת משחקי הפרמייר-ליג ובעלת זכויות השידור שלהם, ביקשה מבית המשפט לחשוף את זהותו של מפעיל האתר, לאסור עליו להוסיף ולשדר את המשחקים ולקבוע כי הפר את זכויות היוצרים שלה בשידור.
פסק הדין שניתן, ודחה את בקשת הפרמייר-ליג, עוד יילמד בכל בתי-הספר לתקשורת, ולאו-דווקא בישראל, שכן הוא עומד לכאורה בניגוד לפסקי דין קודמים שניתנו בתחום זכויות היוצרים בשידורי ספורט.
רוח קרנבל ורובין הודים
הוא עוסק לא רק בזכויות היוצרים, אלא גם במה שהוא מגדיר כ"זכויות משתמשים": כבר בפתיח לפסק הדין, מצוטט שירו של ג'ורג' בן, בתרגומו של אהוד מנור, "ארץ טרופית יפה", שמקביל בין אהבה, קרנבל וכדורגל, ונדמה כי אותה "רוח קרנבל" שורה על כל אחד מעמודי ההמשך.
בחלק אחר של פסק הדין קובעת השופטת כי אין זה ראוי שמי שפועל ברשת יצטרך להביט לאחור שמא מישהו מבעלי זכויות היוצרים נמצא בעקבותיו, מה עוד ש"בדרך-כלל התובעים הם תאגידי תקשורת או בידור ענקיים, ולמולם גולש או גולשים בודדים".
מה שמעניין בפסק הדין הוא הקו הסוציאלי שנמשך בו כמעט עד סופו. בית המשפט מתייחס באורח שכמעט עבר מן העולם לרוח הספורט: "הצפייה בשידורי ספורט, ובעיקר טורנירים לאומיים או בינלאומיים חשובים, הופכת המוני אנשים בארץ מסוימת או בעולם כולו - אנשים המשתייכים לרבדים חברתיים שונים - לקהילה אחת".
וכן (לאחר התייחסות לפסק דין עתיק בתחום זכויות היוצרים): "יתכן כי דווקא העידן הדיגיטלי בעולם הקפיטליסטי מחייב אותנו לחזור לפסיקה שלפני כ-200 שנה ולאפשר הנגשה של שידורים למעוטי יכולת באמצעות רשת האינטרנט".
בפסיקתה קבעה השופטת למעשה כי האינטרנט היא מעין "יער שרווד" שבו "רובין-הודים", כמו המפעיל האנונימי של האתר הנתבע, יכול לקחת מהעשירים (במקרנה דנן, הפרמייר-ליג) - ולחלק למי שכהגדרתה "הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה".
קביעה זו מעט נמהרת לטעמי: לפחות בישראל, מעמדם הכלכלי של המשתמשים המתקדמים ברשת גבוה יותר ממעמדו של מי שנדרש לשלם כ-25 שקל לחודש תמורת הזכות לצפות במשחקי הליגה האנגלית למשל.
בכך, למעשה, יש התרה לכאורה למי שמבקש להפר זכויות יוצרים בשידור חי (בטכנולוגיית "הזרמה" ולא "העתקה") לעשות כן - כל עוד הוא אינו גובה כסף עבור השידור ברשת, או מוכר במסגרתו פרסומות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
