4 איחולים לשנה החדשה

בשבוע שעבר זה היה הסיפור עם נורבגיה שאמרה שהיא מפסיקה להשקיע בישראל, בשבוע שלפני כן זו היתה שבדיה עם המאמר המשמיץ על חיילי צה"ל, השבוע זה דו"ח גולדסטון שעוד מוקדם לדעת כמה גרוע נצא בגלל מסקנותיו.

קצב האירועים בהחלט מוכיח דבר אחד ברור: על אף שזה נראה כמו משרד של אוויר, ולמרות שזה כולה יולי אדלשטיין שמונה לתפקיד, ההסברה שלנו - גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים - הפכה לאחת המשימות החשובות ביותר שלנו כמדינה.

אנחנו יכולים לבחור להמשיך לגרבץ נוכח המצב, אבל זה לא אומר שהוא לא ימשיך להידרדר. אנחנו יכולים להמשיך לעשות פרצופים אחד לשני בכל פעם כשקורה משהו ולמלמל בשאט-נפש את המילה "אנטישמים", אבל השנאה לישראל וההאשמות שהיא סופגת על כל צעד ושעל - בין אם בצדק ובין אם לא - הן כאן כדי להישאר.

אז בפרוס השנה החדשה, אולי דבר ראשון כדאי לאחל לכולנו - ובעיקר לנציגי ממשלתנו העסוקים בניתוב תקציבים לקבוצות מקורבות - להבין כי הסברה היא לא איזו מחלקה נידחת בסוכנות היהודית, או תוכנית מאובקת במגירה קטנה במשרד החוץ. תוכנית הסברה ממוקדת ומסודרת, עם מחוייבות אמיתית של ההנהגה ליסודות שלה, שיחלחלו גם לכולנו, היא אשכרה מה שעשוי להציל אותנו בשנים הקרובות.

מחר, המשימה רק תהיה קשה יותר, אם לא נתחיל לטפל בזה היום (או לפחות ביום שני, מיד אחרי החג).

2. שנגמור עם ה"זה לא אני, זה הוא"

אבו-מאזן, מסתבר, לא מתאים לו להיפגש עם נתניהו באו"ם בשבוע הבא. קודם כול, הוא דורש שביבי יקפיא את הבנייה בהתנחלויות. יפה מצידו, באמת, שהוא מעמיד תנאים. נניח שהבנייה אכן תופסק - האם יש לו בכלל את היכולת לעשות הסכם כלשהו עם ישראל? לגרום לחמאס לשחרר את גלעד שליט? או לעשות משהו באופן כללי? כמו להפסיק את פעילות הטרור, בתוך עזה ומחוצה לה? האם יש לו, לאבו-מאזן, איזשהו שמץ יכולת לשלוט על מה שקורה ברשות?

אבל אבו-מאזן צודק. למה לדבר על כל זה, אם אפשר לגלגל את הכול על נתניהו - קרי על ישראל - ולהעמיד את הדברים שייראו כאילו שבעצם הפקקטע בנייה בהתנחלויות היא הדבר היחיד שעומד בדרכנו לשלום עולמי.

האמת היא, שעם התמיכה שהוא מקבל מכמויות שונאי ישראל שרק הולכים ומתרבים בעולם מרגע לרגע, אין לו סיבה להפסיק.

ובכל זאת - שנה חדשה, לא? אפשר לאחל מה שרוצים. אז אולי נאחל דווקא לשכנינו, שבשנה הבאה מי שמנהיג אותם - פעם אחת גם ירצה את טובתם. אם לא כדבר שמוביל את סדר העדיפויות שלו, אז לפחות מספר 2 או 3 ברשימה. השלום, אם אני לא טועה, או אפילו אי-המלחמה, אמורים הרי לשרת גם אותם.

3. שנצליח להגיד משפט כמו "וואלה, כל הכבוד"

השמאל הלאומי הוא מונח חדש שהושק פה לפני כשבוע על-ידי שניים, שמואל הספרי ואלדד יניב. מונח חדש, מוצר פוליטי חדש, מותג - תקראו לזה איך שתרצו. הם כתבו איזה ספרון, אחר-כך דיברו והתראיינו, השמיצו משתמטי צבא בצורה די אינטליגנטית ומשכנעת, ועשו קצת רעש בביצה, שגרר בעיקר לא מעט "אנטי".

האם העיתוי שנבחר ל"לאונצ'ינג", של זמני חשבון-נפש, הוא מקרי? אולי כן ואולי לא. זה לא ממש משנה. האמת היא שזה גם לא ממש משנה אם הם מוצאים חן בעיניי, כמה אני אוהבת או לא את עבודותיהם, וכמה נהניתי או לא מהראיון שקיימו על התזה החדשה שלהם - או התנועה, או ההגיג, או איך שתבחרו בסוף לקרוא לזה.

תכלס, מה שמשנה הוא השורה התחתונה של מה שהם אומרים: אפשר להיות הומניסט, ליברל, להתנגד למלחמה, לאלימות ולהרג - ועדיין לאהוב את המדינה הזאת ולהבין כי הבחירה לגור בה גוררת מחוייבות מינימלית כלפיה, שכל אזרחיה, ולא רק קומץ פראיירים, צריכים לעמוד בה. מישהו יכול בכלל להתווכח עם התפיסה הזאת?

אז למרות הכיף בלבקר אותם, לזלזל בהם ולרצות להיתפס כחכמים מהם - אולי בכל זאת נאחל לשניים האלה, שבשנה הקרובה יצליחו להטמיע בקרב כמה שיותר אנשים את המונח החדש שהמציאו, או יותר נכון - את הדבר הפשוט והבסיסי שעומד מאחוריו.

4. שנרגיע קצת עם הציניות. יש כבר מספיק

שנה חדשה בפתח. בלי קשר ליניב ולהספרי והביקורות שקיבלו על הספרון והתזה החדשים, אולי בכלל הגיע הזמן קצת להשקיט את עודף הביקורת, שלא לומר - הנאצה. השליליות. בעיקר כלפי עצמנו.

נכון שזה משחרר קיטור, זה גם אולי נשמע שנון או מתוחכם, וזה ללא ספק הבון-טון שהשתרש כאן. אבל תכלס, זה לא באמת מביא אותנו לשום מקום.

שנה טובה.