מתי מותר להתחזות?

ספק רב אם הדברים שאמר דודו אלהרר היו ראויים לפרסום, בוודאי לא לתשומת-הלב התקשורתית הרחבה שניתנה להם. אז הוא אמר על אריאל שרון, ועל אנשים נוספים, דברים קשים הגובלים בניבול פה.

אז מה? האיש מוגדר כשדרן ומוזיקאי - וכמובן ימני קיצוני בדעותיו. למה חשוב מה חושב ואומר אלהרר? הוא אישיות ציבורית? ממש לא. הוא אמר את הדברים בשידור רדיו? שלילי. בסך-הכל מדובר בהקלטה של שיחה בארבע עיניים עם אדם שהציג לו שאלות.

אבל הפרשיונת הזאת הולידה שאלה אחרת, הרבה יותר מסקרנת מאלהרר עצמו ומדבריו. ההקלטה הושגה על-ידי תנועת שלום עכשיו בדרך של התחזות של מספר שחקנים מקצועיים שהציגו עצמם כסטודנטים המפיקים סרט דוקומנטרי. לצורך זה ראיינו ה"סטודנטים" כמה אנשי ימין, וביניהם אלהרר. האם התחזות היא פסולה מעיקרה או שיש לראות בה כלי לגיטימי לחשיפת האמת?

במקרה הזה מדובר במתחזים מטעם תנועה פוליטית. השאלה מחריפה כשמדובר בעיתונאים.

יש בעולם ואצלנו מקרים רבים של עיתונאים המתחזים לצורך חשיפת תנאי עבודה במפעלים, גילוי שחיתויות, תחקירים בנושאים ציבוריים שונים. האם זה מותר?

תקנון האתיקה העיתונאית בישראל אוסר על עיתונאי להתחזות. אבל האתיקה למעשה מתה בעיתונות, ואיתה גם הכללים. מה גם שכלל זה אינו עונה על צרכים אמיתיים הנוגעים למידע שלציבור חשוב מאוד לקבלו.

אז מה המסקנה - מותר או אסור, ראוי או פסול? בטוח שהשיטה לא מריחה טוב, תמיד רצוי שאדם יציג את זהותו האמיתית. אבל מן הצד השני קיים האינטרס הציבורי. אנחנו רוצים לדעת מה באמת חושבים פוליטיקאים. אם נראיין אותם כעיתונאים, הם ייתנו את הדקלומים הרגילים. בהתחזות, לעומת זאת, אפשר להוציא מהם דברים יותר אמיתיים. והשיקול הזה, כך נדמה לי, הוא עדיף על חוסר הנוחות שיוצרת שיטת ההתחזות.

נדמה לי שהעיקרון צריך להיות שהתחזות היא בלתי ראויה לשימוש כאשר מדובר באנשים פרטיים ובמטרות שאינן במובהק לטובת הציבור. המעשה של שלום עכשיו נועד לשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם, והמרואיין שהתחזו בפניו אינו אישיות ציבורית ופוליטית, ולכן ההתחזות של שלום עכשיו היתה פסולה.