ביהמ"ש: התנהלות בנק דיסקונט בתחום ניכיון הצ'קים היא בעייתית

גם הבנקים בישראל עושים ניכיון לצ'קים. ניכיון צ'ק משמעו מכירת צ'ק כנגד סכומו, בניכוי ריבית. הסכום המופחת מסכום הצ'ק (הריבית) משקף את תשלום סכום הצ'ק בהווה (אף שהכסף יתקבל כמקווה מהמושך בעתיד), ואת רכיב הסיכון בעסקה - כלומר את "מחירה" של האפשרות שרוכש הצ'ק לא יצליח להיפרע מן המושך.

במצב הרגיל, מכירת צ'ק במסגרת עסקת ניכיון הנה עסקה מוגמרת, ולאחריה אין רוכש הצ'ק רשאי לשוב אל המוכר ולדרוש ממנו את סכומו, וזאת גם אם הצ'ק מחולל. דברים אלה הן כלליים, אבל כל עסקה והייחוד שלה, כל עסקה ותנאיה המיוחדים.

לחברת "שובלים - איתן ארזי בנייה (1992) בע"מ" היה חשבון בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. עיקר פעילותה בבנק היה בניכיון צ'קים מעותדים שנמסרו לה מלקוחותיה. לאחר שבמועד כלשהו חדל הבנק מלכבד את ההמחאות שלה, קרסה החברה.

בשנת 2005 הגיש החברה נגדה הבנק, באמצעות עו"ד רמי אברמוב ואהרון צאל, לבית משפט השלום בתל-אביב, תביעה בגין חובה כלפיו. סכום התביעה, שעלה על 400 אלף שקל, התבסס על צ'קים של לקוחות החברה שנעשה בהם ניכיון, כאמור, ושחוללו.

פרקליט החברה, עו"ד ליאור קשלס, טען מנגד כי מעת שהצ'קים נמכרו מהחברה לבנק במסגרת עסקאות ניכיון, אין הוא רשאי לחייב את חשבונה בגינם. עוד הוא טען כי הבנק התרשל בגביית הצ'קים, וכי אלמלא התרשלותו - ניתן היה לממש את חלק הארי שלהם.

עסקת ניכיון קלאסית

בפסק דין שיצא תחת ידיה עתה, לא חוסכת השופטת תמר אברהמי מילים קשות מן הבנק. אף שכפי שנראה לא היה בכך כדי להוביל לדחייה מוחלטת של התביעה, עדיין היה בכך כדי לחסוך מן החברה סכום כסף נכבד.

"למרות העיקרון הכללי לגבי מכירת צ'ק שנוכה ללא חזרה, הכירה הפסיקה באפשרותם של צדדים לעסקה המכונה 'ניכיון' להסכים על כך שבמקרה של חילול הצ'קים - יוכל הקונה לחזור אל המוכר ולדרוש ממנו את סכום הצ'קים", הזכירה אברהמי. שהרי עסקת הניכיון כפופה תמיד לתנאים שפורטו בהסכם הניכיון. אברהמי הוסיפה והזכירה כי בעובדה שהעסקה הוכתרה בכותרת "ניכיון" אין כדי ללמד באורח נחרץ על מהותה ותנאיה.

משאלה הם פני הדברים, לא היה לאברהמי אלא לפנות לנסיבות העניין הספציפי. במסמך התנאים לביצוע ניכיון צ'קים עתידיים, עליו חתמה החברה, היא מצאה הוראה המקימה לבנק זכות לחייב את חשבונו של המנכה בסכומים שלא כובדו על-ידי הבנק הנמשך.

"אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של הסכם עליו הוא חתם ומסכים לו... וזאת גם אם בחר לחתום על הסכם בלי לקרוא אותו", דחתה אברהמי טענה שלפיה נציג החברה לא קרא את התנאים שבמסמך ולא ייחס להם חשיבות. היא דחתה גם טענה שלפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש לשנותו.

"נכון הוא שהגדרת 'ניכיון' בדרך-כלל אינה מקנה זכות חזרה, אולם לא הוכח כי ההסכמה היתה של עסקת ניכיון קלאסית חרף המינוח בו נקטו הצדדים", הוסיפה. לדידה, הוכח כי חרף כינוייה של העסקה היה ידוע לשני הצדדים כי היא כללה אפשרות של הבנק לחזור אל החברה במקרה של חילול הצ'קים ולחייב את חשבונה. גם התנהלות הצדדים לאורך הזמן - היה על החברה להפקיד בחשבונה פיקדון בשיעור 25% מסכום הצ'קים שהועברו לניכיון, והבנק נהג לחייב את חשבונה בסכומי צ'קים מעותדים שחוללו ולהשיבם לידיה לשם גבייתם - חיזקה את מסקנתה של אברהמי.

הבנק התרשל בגבייה

"על רקע כל האמור, אין תימה כי עם קריסת החברה ראה הנתבע בסכומי הצ'קים שחוללו משום חוב של החברה, ולא הביע פליאה על קיום זכות של הבנק לחיוב החשבון בסכומים אלה", הוסיפה אברהמי.

לדידה, לבנק אכן עמדה זכות חוזית לחייב את חשבון החברה בסכומי הצ'קים שחוללו. "שאלת אפשרות הבנק לחייב את החשבון ובמקביל להמשיך ולהחזיק בצ'קים היא שאלה נפרדת, אשר תידון להלן" המשיכה.

רק עד כאן יכול היה הבנק לרוות נחת מפסק הדין. בהמשכו - הביקורת. אברהמי קיבלה את טענת החברה, שלפיה הבנק התרשל בגביית צ'קים בסך כ-230 אלף שקל שנמשכו על-ידי אחד מלקוחותיה. היא קבעה כי כטענת החברה אכן נודע לבנק אודות סכסוך שנתגלע בין החברה לבין אותו לקוח, וכי הוא אכן הוזהר כי הלקוח צפוי לבטל את הצ'קים.

אברהמי קבעה כי בעוד שבמועד ביטול הצ'קים על-ידי הלקוח היה חשבונו במצב שאיפשר את פירעונם, הרי במועד שבו בחר הבנק לפעול לגבייתם - כ-3 חודשים מאוחר יותר - אותו לקוח כבר קרס. אף שבהקשרים אחרים ייתכן כי אין מדובר בפרק זמן ארוך, "במקרה שלפנינו דומה כי פער הזמנים התרחש בתקופה קריטית למצבו הכלכלי של מושך הצ'קים", קבעה אברהמי.

"סבירותה של התנהלות (כמו גם תום-לב) אינה נבחנת כחוכמה שבדיעבד", הזכירה השופטת. "יש לבחון את מצב הדברים העובדתי במקרה הספציפי במועד הרלוונטי".

אברהמי קבעה כי אנשי החברה שבו וביקשו מן הבנק, כבר בשלבים מוקדמים יחסית, ודחקו בו לבצע את הגבייה. הם אף הציעו עורך דין שיפעל לביצוע הגבייה. הבנק סירב לכך ואף לא פעל בעצמו לגביית הצ'קים. את עמדתו הוא נימק בכך שלא מוטלת עליו חובה למסור לחברה את הצ'קים לשם גבייה.

"קיים קושי בקבלת עמדת הבנק", חרצה אברהמי. היא מצאה חוסר היגיון בטענה, שלפיה בעוד הבנק רשאי לחייב את חשבון החברה בסכומי הצ'קים שחוללו - הוא רשאי להמשיך ולאחוז בהם ולא להשיבם לידיה לשם גבייתם.

אין מסמך "מסודר וקריא"

אברהמי לא הסתירה את מורת-רוחה מהסתמכות הבנק על פרשנות המסמך שנוסח על-ידו. לדידה, לא ניתן לצפות מלקוח לקרוא לתוך סעיפי הסכם שנוסח על-ידי הבנק הבנה משפטית ויישום של מינוחים שלא בהם בחר הבנק לתיאור העסקה הנדונה, מבלי להבהיר את הדבר ללקוח במפורש.

"שיקול-דעת של הבנק צריך להתבצע בסבירות, בתום-לב וגם מתוך ראייה של אינטרס הלקוח אשר עלול להיפגע", המשיכה אברהמי. היא קבעה כי הדרך בה פעל הבנק ("בעיקר - לא פעל") אינה מתיישבת עם החובות המוטלות עליו לפי הדין כלפי לקוחותיו.

משלא הובא בפניה די מידע בנוגע למצב חשבונו של הלקוח המושך ולנכסיו בכל נקודת זמן רלוונטית, ראתה אברהמי לנקוט בדרך האומדנא - וקבעה כי מסכום התביעה יש להפחית, בגין התרשלות הבנק, כ-100 אלף שקל.

"התנהלותו של הבנק כפי שנחזתה בתיק זה הינה בעייתית", התקרבה אברהמי לסיכום. מפסיקה שהובאה בפניה היא הסיקה כי "מדובר בפרקטיקה שאינה נדירה, ואשר הביאה למחלוקות ולהתדיינויות מיותרות וארוכות".

אברהמי הביעה מורת-רוח מחסרונו של מסמך "מסודר וקריא", אשר מבהיר את מהות העסקה המכונה בבנק "ניכיון", כפי שהבנק רואה אותה.

"להתנהלות הבעייתית של הבנק יש השלכה במקרה שלפנינו באופן חלקי לגבי התוצאה וכן לגבי הוצאות המשפט", קבעה אברהמי - ונמנעה מלזכות את הבנק בהוצאות או בשכר-טרחה. (תא"ק14617-05).