בין הסורגים: שני הצדדים של מחירי הפלדה

בעוד ששוק הדיור למגורים בלט השנה על רקע עליות המחירים לאחר שנים של דשדוש, נסתרות יותר מן העין התמורות והקשיים בשוק תשומות חומרי הגלם למגורים. אחד מחומרי הגלם לבניין הוא הפלדה, שסביבה ניצת בשנה החולפת ויכוח בין יצרניות הפלדה המקומיות - יהודה פלדות הפרטית וחד-אסף הציבורית, לבין יבואניות הפלדה, בעיקר מטורקיה. מבט קרוב יותר יגלה כי רסיסי ההדף של המשבר העולמי חלחלו גם אליו.

תעשיית הפלדה המקומית נפגעה בשנה החולפת פעמיים: פעם אחת ברמת חומר הגלם המשמש לייצור פלדה, הלא הן גרוטאות, ופעם נוספת ברמת המוצר המוגמר - הפלדה. בתנאי השוק הנוכחיים, סובלות יצרניות הפלדה ממחסור בחומר-גלם, ומכך שתנאי השוק מונעים מהן להתחרות כשחקניות שוות ערך מול האטרקטיביות של ייצוא הגרוטאות המשמשות כחומר גלם לטורקיה. בסופו של דבר, אותו ייצוא לטורקיה מביא את תעשיית הבנייה המקומית לייבא את הפלדה מאותו שוק, ובתווך נאנקות היצרניות המקומיות גם מנפילת מחירי הפלדה ברחבי העולם.

מחירי הפלדה האמירו עד אוקטובר 2008 למחיר שיא של כ-1,450 דולר לטון, אבל בעקבות המשבר העולמי הם צנחו למחיר של 450-400 דולר לטון בלבד. התעשייה הזו, שמתאפיינת בין היתר בהשקעות כבדות ולפיכך בהוצאות קבועות גבוהות, מחייבת עבודה בכושר תפוקה מירבי על מנת לשמור על מחיר תחרותי.

כושר הייצור של תעשיית הפלדה העולמית ירד בסוף 2008 ל-57.5% מ-88% במאי. צניחת מחירי הפלדה הותירה את היצרניות בשוק עם מלאים גדולים של גרוטאות שנרכשו במחירי הגאות, והן העדיפו לחסל את המלאי היקר בטרם ירכשו עוד גרוטאות, שהיעדר הביקוש שחק את מחירן.

בטורקיה מתקיימת תעשייה ענפה ועתירת כח-אדם, שישראל ייצאה לה בתשעת החודשים הראשונים של השנה 195 אלף טון גרוטאות - 1.7% מכלל הייבוא לטורקיה. מכל ייבוא הגרוטאות מייצרת טורקיה כ-20 מיליון טון פלדה בשנה, ורק רבע ממנה מופנה לצריכה מקומית. למעשה, שליש מצריכת הפלדה בישראל מגיעה מטורקיה, ושני השלישים הנותרים מתחלקים שווה בשווה פחות או יותר בין יהודה פלדות לחד אסף. הייצור ההמוני של טורקיה מאפשר להציף את השוק במחירים נמוכים.

"אנחנו בעצם בתנועת מלקחיים", אומר אלי שטיין, מנכ"ל יהודה פלדות. "מצד אחד מחיר הפלדה נקבע על ידי הייבוא מטורקיה, ומצד שני הם שואבים לנו את חומר הגלם, את הגרוטאות, שגם הוא מיוצא לטורקיה".

שטיין ומשה כהן, יו"ר איגוד המתכת, החשמל והתשתית בהתאחדות התעשיינים, מציינים שהמרווח בין מכירת פלדה לבין רכישת הגרוטאות הצטמצם מכ-3,000 שקל לטון לפני תחילת המשבר לפחות מ-1,000 שקל לטון לאחריו. "על-פי הספרות העולמית, לשם הפיכת טון גרוטאות למוצר סופי דרושה השקעה של 1,240 שקל, והיום הפער הוא פחות מ-1,000 שקל. כלומר, ברור שהמפעלים מפסידים כסף, וזה לא רק אנחנו. גם המתחריםסובלים מהבעיה", אומר שטיין.

מבט על נתוני הכספיים הגלויים של חד אסף מגלה כי החברה הייתה מסיימת את תשעת החודשים הראשונים של השנה בהפסד, אילולא חוק ההתייעלות הכלכלית, שהביא אותה ליהנות מהטבת מס. יתרה מזאת, ברבעון השלישי חד אסף הפסידה כבר ברמה התפעולית. אם בהערכה גסה מייצרות יהודה פלדות וחד אסף 250-300 אלף טון פלדה כל אחת בשנה, הרי שגירעון של 240 שקל לטון צומח להפסד מצרפי של עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"שותתי דם"

כדי לצמצם את ההפסדים, נקטו השתיים במספר פעולות כמו השבתת מפעלי ייצור הפלדה, פיטורים וחזרה לעבודה בכושר תפוקה נמוך יותר. אם פעם המפעלים הללו היו עובדים כל השבוע ומסביב לשעון, היום הם ירדו ל-5 ימי עבודה בלבד. "אין לי חומר גלם, הכול בורח לטורקיה - אז העלויות שלי יותר גבוהות, המחיר ליחידה מיוצרת יותר גבוה, וזה רק מחמיר את הנחיתות שלי בתחרות", אומר שטיין. "ברור מאליו שכמו שאדם שותת דם לא מת מיד, אלא לוקח זמן עד שהוא מת, כך ברור ששני המפעלים האלה ידממו עד שהם ייסגרו. למה מחכים, שהם יקרסו?".

אבל הבעיה אינה מסתיימת בטורקיה. מהתיאורים של כל מי שדיברנו עימו עולה תמונה של שוק פרוץ על גבול הפלילי. "השוק מתנהל ברובו עם כסף שחור, חשבוניות מפוברקות ותשלומים במזומן. משרד האוצר הגיע למסקנה שהוא לא יכול להשתלט על התחום, אז מיוזמתו ביטל את המע"מ על הגרוטאות", אומר כהן.

"אני נותרתי עם יד קשורה מאחור, כי אני כחברה מסודרת פועל לפי החוק מול שוק שרובו לא מוסדר. אני צריך לקבל חשבוניות מסודרות, וכך קורה שרק מי שאין לו ברירה בא אלי, אבל יש נתח ענק שמעדיף שלא לעבוד עם חשבוניות אלא לייצא", מבהיר שטיין. זאת, מבלי להזכיר את העובדה שחלק מהשוק מבוסס על ברזל גנוב. "אנחנו למעשה בני ערובה של הסוחרים הגדולים", אומר רמי שני, יו"ר חד אסף.

אז מה בעצם מבקשות יצרניות הפלדה? גבייה של היטל ביטחה זמני לתקופה מוגבלת על ייבוא או ייצוא, כדי להגן על הענף עד שהמפעלים יוכלו להתאים את עצמם למצב הקיים. שני מציין, כי בעוד שכשמחירי הפלדה היו גבוהים ב-2007 פנו הקבלנים לבטל את המכס (10%) על ייבוא מארצות עימן לישראל אין הסכם סחר ומשרד האוצר התרצה מיד - המצב שונה בכל מה שנוגע לבקשה של היצרניות להיטל ביטחה. "משרד התמ"ת אישר גבייה הן בייצוא גרוטאות (45 דולר לטון) והן בייבוא פלדה (35-40 דולר), אבל ברשות ההגבלים העסקיים פנו לאוצר והודיעו על התנגדותם".

"מרבית מדינות העולם שומרות על תעשיית הפלדה מפני עודפי ייבוא, כולל טורקיה עצמה", אומר שני. "באירופה יש מכסות, והם הטילו עכשיו על סין 25% מכס. ארה"ב השתמשה לא פעם בהיטל ביטחה מכל העולם. כך הם מווסתים את השוק בהתאם למה שקורה אצלם". לדברי שטיין, "אחת התוצאות שיכול להביא ההיטל הוא שיהיו פחות גניבות ברזל".

חשש ממונופסון

"אחד הדברים המדהימים הוא שאנשיה של רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, אפילו לא נפגשו איתנו", אומר שטיין. "במכתב ממשרד הממונה צוין שבשנים הטובות שלנו לא פנינו לבקש שיקזזו מאיתנו רווחים. זאת טענה מגוחכת - אם לא היינו מרוויחים, איך היינו משקיעים בתעשייה?"

גם שני מבטל את הטענות, כשהוא מציין שהרווחים הושקעו בציוד קבוע. את כל מה שיש לנו אנחנו משקיעים בתוך המפעלים. באופן טבעי יש שחיקה מאוד גדולה. במשך 18 שנות חיינו כחברה ציבורית משכנו פעם אחת דיבידנד, לפני שנתיים - כשפרסמנו תשקיף ואמרו לנו שחלוקת דיבידנד תהפוך אותנו לאטרקטיבית למשקיעים".

ומה אומרים ברשות ההגבלים העסקיים? שם בעיקר מודאגים ממה שצריך להדאיג אותם - התחרות. בדומה למקרה אחר שנודע לאחרונה, הגנה מפני ייבוא נייר חום בידי נייר חדרה מקבוצת IDB, ברשות חוששים מחברות שמבקשות הגנה מהמדינה מפני תחרות בייבוא. החשש של הרשות הוא מפני הפעלה של כוח השוק על-ידי היצרניות המקומיות באמצעות העלאת מחירים.

"אני בסך הכל מבקש מרשות ההגבלים שתאפשר לי תחרות הוגנת בשוק הגרוטאות, שחסום בפניי. ברגע שהשוק יהיה פתוח, אוכל להתמודד עליו כמו שאני רוצה, אבל בתנאים הוגנים. דבר נוסף - הטורקים איבדו את שוק הייצוא לדובאי, ומחפשים אלטרנטיבות. אני לא רוצה שום דבר מעבר לחוק, ומעבר למקובל - ואני גם לא מוכן לקבל".

ברשות ההגבלים העסקיים כאמור חוששים מפני "מונופסון" - מונופול ברכש, בו ליצואניות הגרוטאות לא תהיה ברירה אלא למכור ליצרניות הפלדה המקומיות. בתשובה לפניית "גלובס" נמסר מרשות ההגבלים העסקיים, כי "תחום הגרוטאות והברזל מתאפיין במיעוט מתחרים. האפשרות לייבא ולייצא לחו"ל מהווה רסן תחרותי המונע פגיעה בתחרות".

שטיין: "אנחנו תעשיית מל"ח (משק לשעת חירום), תעשייה אסטרטגית. אנחנו מיגנו את שדרות. במצב חירום יכולים לגייס אותנו בצו 8. אני רוצה להדגיש שאנו לא מבקשים כסף, אלא הגנות".

"שלא יעשו טובות", אומר שני. "אני מנסה להגן עליהם כמה שאפשר ועל התעשייה, אבל יכול להיות שאגיע למצב שבו זה לא ניתן, ואז אצטרך להיות יבואן פלדה. במילים אחרות, להתמקד בפעילות כמו ייצור רשתות, מה שיביא לפיטורי עובדים רבים. אם תעשיית הפלדה במדינה תיגמר, תיגמר התחרות - ואז אין לי ספק שהמחירים יעלו". *