סטנלי פישר מחכה לקריסת שקל

התמיכה בייצוא והסגת האבטלה הן תירוצים נאים, האמת היא שבנק ישראל פתח פוזיציה

האם ההימור של סטנלי פישר על הדולר יצליח, או שכיסוי כישלונו יגיע, שוב וכרגיל, מהקופה הציבורית בדמות תשלום בסך מיליארדי דולרים מהקופה הציבורית.

פעולות מהסוג שנוקט בהם פישר באמצעות הבנק המרכזי הן חסרות תקדים בתולדות הכלכלה המודרנית ולכן יש להעמיק ולברר את הסיבה האמיתית לכך שהוא קנה בשוק מט"ח בהיקף המסתכם ביותר מ-30 מיליארד דולר, מאז סוף 2008.

פישר, כלכלן מוכשר ומנוסה, מבין ולוקח בחשבון את השלכות מדיניות ההתערבות האגרסיבית בשוק מטבע חוץ על המשק. מצד אחד פעולות אלו הביאו לצבירת יתרות מט"ח ברמות שיא ומהצד השני המימון שלהן הגיע בעיקר מהדפסות כסף. כדאי להיזכר שמדיניות זו יושמה הרבה לפני שהמשבר היכה במלוא עוצמתו.

התשובה המקובלת היא שמטרת המדיניות הנוכחית היא לתמוך בדולר בכדי להגן על היצואנים והתעסוקה בסקטורים של ייצוא מסורתי, שהוא בדרך כלל עתיר עבודה. מדיניות זו נוחה לבנק ישראל בצמצום האבטלה ובמיוחד לממשלה שהתחייבה לספק את ההסכמים החברתיים של הקואליציה.

אני סבור שהנגיד והפוליטיקאים מסכימים על אותה מדיניות אבל מסיבות שונות לגמרי, כלומר - פישר מסכים עם מדיניות התמיכה בדולר, אבל המניעים שלו אינם תמיכה בייצוא והסגת האבטלה.

יתרות מטבע חוץ שבידי בנק ישראל הם כיום כ-62 מיליארד דולר לעומת 34 מיליארד בסוף 2008 ו-28.5 מיליארד בסוף 2007. עליה מרשימה זו ביתרות המט"ח הייתה נחשבת להצלחה מפוארת לו נבעה ממגמות בסחר חוץ ולא ממדיניות קניות דולר אגרסיבית בשוק הפתוח.

מחכה לקריסה

התמיכה בייצוא המסורתי אינה יכולה להיות הסיבה העיקרית לרכישות האגרסיביות. פישר, ככלכלן, יודע שפיחות המטבע המקומי יכול לעזור בטווח הקצר, אבל אינו פתרון לעידוד יצוא בטווח הארוך. כמו כן התחזקות המטבע המקומי בתנאים הנוכחים היא בשל סיבות כלכליות רצויות דהיינו השיפור במאזן התשלומים והשקעות נטו מחו"ל בישראל.

מדוע ללכת נגד חוקי הביקוש וההיצע?

הסיבה האמיתית למדיניות קניית הדולרים האגרסיבית שפישר נוקט היא שהוא ואנשיו בבנק ישראל מאמינים שבטווח הבינוני-ארוך, הדולר יגיע לנקודת מפנה בשוק שערי החליפין הבינלאומי והשקל יקרוס.

אם זה יתרחש, לבנק ישראל יהיו רזרבות גדולות בכדי למתן הקריסה ובנוסף לכך הוא גם ישיג רווחי הון במכירת דולרים, אשר יועברו לממשלה. אני מאמין שעמדת פישר היא שהתחזקות השקל מאז תחילת 2002 היא זמנית והמגמה בטווח הארוך תחזור לזו שהיתה מאז קום המדינה 2003- 1948, כלומר התחזקות קבועה של הדולר כנגד המטבע המקומי.

בנק ישראל משתמש בסיבה של כביכול תמיכה בייצוא כי זה נשמע יותר טוב 'מבחינה פוליטית' אבל הסיבה האמיתית היא שפישר ובנק ישראל לקחו פוזיציה דובית נגד השקל מול הדולר ועושים את זה בגדול.

התסריט האחר

מה יקרה אם הדולר ימשיך להיחלש בעולם, בניגוד לציפיות של פישר, ואם המצב במאזן התשלומים בישראל ימשיך להשתפר, השקעות נטו מחו"ל ימשיכו להיות חיוביות ובו זמנית הריבית בארה"ב תישאר נמוכה?

זהו תסריט סביר והסתברותו היא 50% לעומת התחזית של בנק ישראל. בתסריט הזה הספקולנטים הגלובליים יתקפו וידחפו את השקל לשער 3.5 שקלים ומטה. הדבר יגרום למשבר בייצוא ובמיוחד באותם סקטורים שהאמינו בסטנלי פישר ובנו את עסקיהם על בסיס שער חליפין בגובה 4 שקלים לדולר. לבנק ישראל יהיו הפסדי ענק, דבר שישפיע על תקציב הממשלה - ואת המחיר ישלם משלם המיסים.

בהתחשב במשוואה בין עלות לתועלת במצב הנוכחי, עדיף שבנק ישראל יפסיק מיד את מדיניות רכישת הדולרים ויתחיל למכור את המט"ח לשוק המקומי בהדרגה ובכך יחל את התהליך של ספיגת הכסף שהוזרם למערכת לפני ובזמן המשבר.

משוגעים - רדו מהעץ

עדיין איננו מרגישים את ההשפעות האינפלציה כתוצאה מההזרמות המוניטאריות והגידול בבסיס הכסף שהתחולל בתקופה האחרונה. אבל אם בנק ישראל לא יוריד את בסיס הכסף בשנה הקרובה, הרי עם היציאה מהמשבר וגידול בנכונות המוסדות הבנקאיים לתת אשראי, בסיס הפיקדונות יתרחב וכמות הכסף במשק תעלה לפי 'המכפיל' המוניטארי דבר שיעלה האינפלציה.

כדאי לכולנו שפישר ובנק ישראל ירדו מהעץ ויתחילו ביישום מדיניות הפחתה הדרגתית של יתרות המט"ח. שינוי במדיניות תביא להתחזקותו של השקל. זה יכאב ליצואנים בטווח הקצר אבל התועלת בטווח הארוך היא כפולה: שליחת המסר הנכון והריאלי לענף הסחר חוץ, והורדת הבסיס המוניטארי.

שער החליפין ליצואנים וליבואנים בטווח הארוך חייב לשקף את הרמה של שיווי משקל בין ביקוש והיצע של מט"ח כך שההחלטות מבוססות על מחיר אמיתי. כמו כן הורדת בסיס הכסף הוא צו השעה בהתחשב בעובדה שאנו בדרך לצאת מהמשבר של 2008-2007.

ד"ר ארי אוליאל הוא מרצה לכלכלה ושווקים, המרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה