העליון: גם חייב שלו רק נושה אחד יכול להיות מוכרז כפושט-רגל

משך שנים רבות היה נהוג לגרוס כי הליכי פשיטת-הרגל נועדו בעיקר לטובת הנושים. תיאוריות שונות, הבאות להסביר את דיני חדלות הפירעון, ואשר הינן בעלות גוון כלכלי, מניחות שהנושים, כקבוצה, יפיקו תועלת גדולה יותר מהליך קולקטיבי כופה, לעומת מצב, בו כל אחד מהנושים יפעל באופן אינדיבידואלי לגביית החוב המגיע לו. אלא שככל שנקפו השנים, כן התחזק מעמדו של הפרט והתחזקו זכויותיו, גם כאשר המדובר במי שחב סכומי כסף נכבדים לזולתו. החוב כבר אינו חזות הכול.

כך, למשל, בעוד שבעבר היה הזוכה בהליכי הוצאה לפועל זכאי לקבל, כמעט באופן אוטומטי, צו למאסרו, ל-21 ימים, של החייב, אשר לא עמד בתשלום חובו הפסוק, כיום הדבר קשה הרבה יותר. על הזוכה "להזיע" ולצלוח מכשולים רבים בדרך לקבלת צו מאסר שכזה. זכויות יסוד חשובות של החייב עומדות לזוכה לרועץ.

חיזוק מעמדו וזכויותיו של הפרט השליך אף על הליכי פשיטת-הרגל בישראל. ההליך כבר אינו נחלתם הבלעדית של הנושים. אף פניו של חייב תם-לב, שינקוט בהם, לא יושבו ריקם. הדין הנוכחי מבקש לאפשר למי שנקלע לקשיים כלכליים ושאינו יכול לפרוע את חובותיו, לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. הנה, הנושים כבר אינם ניצבים, בלעדיים, במרכז. השינוי האמור הוביל לכך, שכיום מוגשות מרבית הבקשות לפשיטת-רגל על-ידי חייבים דווקא, ולא על-ידי נושים.

ועד כמה יילך בית המשפט לקראת החייב? עד כמה יוגמשו התנאים, אותם יהיה עליו למלא, על-מנת שיוכרז כפושט-רגל?

בשנת 1991, כאשר אלון קריספין ויצחק טנג'י, בני העיירה אופקים, היו ילדים, התרחש אירוע, ששינה את חייהם. אלון בן ה-12 ומספר חודשים, ריסס גז, ממיכל למילוי מצתים, על מכנסיו של יצחק בן ה-8 ולאחר מכן הצית אותם בעזרת גפרור. האש אחזה במכנסיו של יצחק ובגופו והוא עלה בלהבות. כתוצאה מכך נגרמו ליצחק כוויות קשות בפלג גופו התחתון.

תמורות בדיני פשיטת-רגל

בתביעת נזיקין, שהוגשה מטעמו של יצחק, נקבע כי אלון נהג ברשלנות, ובשנת 1995 הוא חויב לשלם לו פיצויים, העומדים כיום על כ-600 אלף שקל. ניסיונות של יצחק לגבות את החוב הפסוק, באמצעות הליכי הוצאה לפועל, לא צלחו.

ויהי ערב ויהי בוקר, השנים חלפו והילדים גדלו. אלון כבר בן 32 ויצחק בן 27 שנים. אלא שעדיין אין בידיו של אלון לשלם את חובו ליצחק. לפיכך, הוא פנה אל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע וביקש להכריזו כפושט-רגל ונענה בחיוב. השופטת רחל ברקאי קבעה, כי מאחר שהחוב נוצר כתוצאה ממעשה קונדס מצער וחסר אחריות של ילדים, אין אלון משתייך לאותו קומץ מקרים, שבו תישלל הגנת הליכי פשיטת-הרגל, בשל חוסר תום-לב ביצירת החוב. היא חייבה את אלון לשלם, בינתיים, 500 שקל לחודש. על כך ערער יצחק לבית המשפט העליון.

"האם כאשר לחייב יש למעשה נושה אחד בלבד, ניתן לאפשר לו להכניס עצמו למסגרת של פשיטת-רגל", הציג השופט אשר גרוניס את השאלה העיקרית, בה היה עליו להכריע בערעור. "על-פי המצב המשפטי דהיום אכן הדבר אפשרי", מיהר להשיב. תשובה זו מתבססת על התמורות, שחלו בדיני פשיטת-הרגל, במהלך השנים. בעוד שבעבר נקבע בחוק, במפורש, כי חייב יהא רשאי לבקש להיות מוכרז כפושט-רגל רק כאשר מספר נושיו עמד על שניים לפחות, הרי מאוחר יותר תוקן החוק ודרישה זו בוטלה. "מטרתו של התיקון היתה 'לחדש את ההכרה באינטרס הלגיטימי של החייב לפתוח דף חדש בחייו, וזאת בדרך של מתן אפשרות לחייבים לפתוח בעצמם בהליכי פשיטת-רגל, אף אם ברשותם נכסים מועטים בלבד, או שאין להם נכסים כלל'", אזכר גרוניס.

"אין ספק שהתיקון משנת 1996 בא להקל עם חייבים הפונים להליכי פשיטת-רגל מיוזמתם, לעומת המצב ששרר לפני התיקון", המשיך. גרוניס לא התעלם מכך, שמטרתם של חייבים בהגשת בקשה לפשיטת-רגל היא, למעשה, למלט עצמם מהליכי גבייה אינדיבידואליים, ולהשיג הפטר מחובותיהם, מוקדם ככל האפשר. "קשה להניח, בלשון המעטה, שאינטרס הנושים הוא בראש מענייניהם", הוסיף.

"האפשרות הנתונה בידי חייב לפתוח בהליך פשיטת-רגל כאשר יש לו נושה אחד בלבד מדגישה עד כמה התכלית... לאפשר לחייב לפתוח דף חדש מבחינה כלכלית, הינה התכלית הדומיננטית כאשר מדובר בבקשות של חייבים", לא הותיר גרוניס מקום לספק בנוגע להעדפת זכויותיו של החייב, תם הלב, על אלה של הנושים.

לאחר שכך עשה, פנה גרוניס לבחון את נסיבות העניין שבפניו. הוא ראה להדגיש, שבעת מקרה ההצתה, היה גילו של אלון-המצית 12 ועשרה חודשים, מעט מעל לגבול האחריות בנזיקין. על-פי גרוניס, גם אם מבחינת האחריות בנזיקין אין מתחשבים בגילו של המזיק בעת האירוע, הרי כאשר עסקינן בהליך פשיטת-רגל, יש להעניק לכך משקל, שעה שהמבקש הוא המזיק ושעה שהחוב הנזיקי הוא חובו היחיד. "נרחיק לכת ונאמר, מבלי לפסוק, כי אפילו היה מדובר במזיק בגיר ייתכן שלא היה בכך בלבד כדי למנוע הליך פשיטת-רגל", כך הוא.

הוא אזכר מקרים מן העבר, אשר אף בהם הוכרזו חייבים, לבקשתם, כפושטי-רגל, גם כאשר התברר, שהיתה זו הדרך היחידה מבחינתם להימלט מגורלו המר של המאסר, בגין אי-תשלום חובם הפסוק. מאז צומצמה, אמנם, כאמור, סמכותם של רשמי ההוצאה לפועל להוציא צווי מאסר לחייבים. "כלום צמצום זה של האפשרות להוציא צווי מאסר לחייבים צריך לשנות את גישתנו בכל הנוגע להליכי פשיטת-רגל הניזומים על-ידי חייבים?", שאל גרוניס, והשיב על כך בשלילה. כך עשה לאור המגמה השלטת להתחשב באינטרס של חייבים תמי-לב.

חייבים תמי-לב

האם ניתן לראות באלון-המצית חייב תם-לב? בחינת שאלה זו נעשית הן לגבי דרך יצירת החובות והן לגבי התנהלות החייב לאחר שפתח בהליך פשיטת-הרגל, הזכיר גרוניס. עוד הוא הזכיר, שבדרך כלל, המדובר בחובות, שמקורם בעילה רצונית, על רקע יחסי החייב והנושה. כך, כשמדובר בחובות שנוצרו עקב עסקאות מרמה, לא יהיה החייב זכאי לחסות תחת מטריית הליך פשיטת-הרגל. כשמדובר בעילה נזיקית של רשלנות, מאידך, ספק אם זו מצביעה, בהכרח, על כך שהמזיק פעל בחוסר תום-לב.

במיוחד נכון הדבר כשמדובר במזיק כה צעיר. "הטלת אחריות נזיקית על קטין שגילו כ-13 שנים בעת ביצוע המעשה הנזיקי אינה מובילה מיניה וביה למסקנה, כי מדובר בחוב שנוצר בחוסר תום-לב".

לאור כל אלה, אישר גרוניס את הכרזתו של אלון כפושט-רגל. הוא הוסיף וקבע, כי בעוד שעתה עליו לשלם סכום חודשי נמוך, הרי בבוא העת לדון בהפטר, תיבחן התנהגותו מאז ההכרזה ויונחו בפני בית המשפט הנתונים הרלבנטיים. או אז יוחלט אם להעניק לו הפטר חלוט, שמא הפטר חלקי, מותנה או מותלה. "ניתן וצריך להתאים את חליפת ההפטר למידותיו הפרטניות של החייב", סיכם. השופטים אסתר חיות ויוסף אלון הסכימו. (ע"א 9782/05).