תנורים לוהטים

כמו בכל דרמה רווית יצרים, נתחיל עם תקציר הפרקים הקודמים: ב-2008 התפוגגה בועת הסחורות על רקע המשבר הכלכלי העולמי, והביאה לירידה חדה ברמת מחירי הפלדה. יתרה מכך, חומרי הגלם לתעשיית הפלדה בשוק המקומי הן בעיקר גרוטאות, ואוספי הגרוטאות מעדיפים - כך על-פי יהודה פלדות וחד אסף - לייצא אותן לטורקיה במחיר גבוה יותר. ליצרניות נותר לייבא גרוטאות מטורקיה ביוקר במקרה הטוב, או להיוותר ללא חומר גלם במקרה הרע, כך שגם במקרה הטוב נשחקת הרווחיות שלהן ממוטות ברזל לבניין. יצרניות הפלדה הגישו למשרד התמ"ת בקשה, שבינתיים נעצרה באוצר, להטיל היטל ביטחה על יצוא גרוטאות.

בכתבה שפורסמה ב"גלובס נדל"ן" טענו יצרניות הפלדה בין היתר שהרבה מסחר הגרוטאות מתנהל בקודים של שוק שחור, בלי חשבוניות, מתחת לשולחן.

איציק איסטריק, יו"ר חטיבת הפלדה באיגוד לשכות המסחר, המייצג את יצואניות הגרוטאות, קרא את הדברים ונזעק. "אני חי מברזל", הוא מעיד על עצמו, "ויהודה פלדות וחד אסף הופכות אותי בטענות שלהן לעבריין. זאת הוצאת דיבה", הוא טוען.

"הן טוענות ששוק הגרוטאות בארץ נשלט ע"י גורמים שעובדים עם כסף שחור, קניית חשבוניות פיקטיביות, כסף מזומן והלבנת הון?" ממשיך איסטריק, "כל טון ברזל שיוצא מהארץ עובר בנמלי ישראל, בערוצים מאוד מסודרים. איך אפשר להעמיס בשחור 1,000 טון?"

רמי שני, יו"ר חד אסף: "אין ספק כי לאוספי גרוטאות מהרחוב או לבתי מלאכה קטנים משלמים במזומן, דבר המנוגד לחוק. חלק מהאוספים האלה מקבלים במקביל קצבאות בביטוח לאומי כמחוסרי הכנסה. ברור גם שהאוספים הגדולים, שקונים מהאוספים הקטנים במזומן, חייבים 'להלבין' את המזומן, כי במכירה ליצרן מקומי או בייצוא מופקת חשבונית מס כדין".

איסטריק ממשיך: "הם טענו שחלק גדול מהעוסקים בשוק בארץ מעדיפים להעיף את הסחורה מהארץ תוך 24 שעות, כי חלק גדול ממנה גנוב - מכסי ביוב או משטחי צה"ל. מעמיסים על אוניה לפחות 1,500 טון. אני יכול ב-24 שעות לאסוף ולהעמיס 1,500 טון?"

לדבריו, "כשאני מביא אונייה לייצוא, הקונה בודק לי את הסחורה במגרש באמצעות חברות בדיקה בינלאומיות. אח"כ ברציף שוב נבדקת הסחורה על-ידי חברת הבדיקה - היא בודקת רדיואקטיביות, ושאין חומרי נפץ או ציוד צבאי. לאחר מכן כשהסחורה מועמסת על האונייה יש עוד עיניים שבודקות אותה. אצלנו לא יכולים להעלים דברים".

גלובס: יצרניות הפלדה טוענות שצריך להגן עליהן כנגד ייצוא הגרוטאות, כי הטורקים מוכנים לשלם מחיר מופקע.

איסטריק: "אין צורך בהיטל ביטחה, כי השוק נמצא באיזון. אני מאוד אשמח אם יהודה או חד יקנו ממני את כל הסחורה. אני מוכן למכור להם בזול יותר מאשר לטורקים".

אלי שטיין, מנכ"ל יהודה פלדות, סבור אחרת. "החל מאוגוסט-ספטמבר 2009 המחסור בגרוטאות היה כה חריף, שנאלצנו להפסיק משמרת שלמה והיו ימים שלא היו גרוטאות להתכה כלל. לצורך הפעלה תקינה של תנור היתוך, אנו זקוקים ל-1,500 טונות של גרוטאות ביום. האספקה הבלתי סדירה של גרוטאות הביאה לאי יעילות בעבודת התנור, ולכן החלטנו להשבית אותו חלקית ובמקום ארבע משמרות שפעלו שבעה ימים בשבוע, פוטרה משמרת אחת ומפעל ההיתוך פועל במשך ארבעה ימים בלבד בשבוע".

איסטריק משוכנע שיש כאן דרמה זולה ואינטרסנטית. "אני מצהיר בשבועה, ששני המפעלים לא עצרו יום אחד את העבודה בגלל מחסור בחומר גלם. נכון שאין להם מלאי ענק, אבל כל יום הם מקבלים את מה שהם צריכים. אין להם מספיק סחורה רק בגלל טעויות שלהם. כשהם סגרו את המפעלים, זה היה בגלל שכל מפעל פלדה צריך להיסגר בין שבועיים לחודש לשם תחזוקה באופן תקופתי. עם זאת, ביהודה פלדות היו צריכים לסגור עוד פעם אחת את המפעל, לאחר שהתפוצץ להם שנאי".

על טענה זו משיב שטיין בביטול מוחלט. "הרכבת שנאי נעשית בתוך יום-יומיים. אין כלל צורך לכבות תנור היתוך כדי להחליף שנאי. אנחנו נאלצנו להשבית את תנור ההיתוך ל-45 ימים מחוסר גרוטאות, וגם היום הוא מופעל במתכונת מצומצמת".

9% רווח תפעולי

איסטריק משוכנע שמי שמעוות את התמונה הם אנשי יהודה פלדות וחד אסף, ואת ההסברים שלו הוא מבסס על ההיסטוריה. "ב-2003, לאחר חמש שנים קשות מאוד בענף הפלדה, החלה התאוששות מהמיתון העולמי, ומחירי הפלדה החלו לעלות בהדרגה מ-220 ל-300 דולר לטון. בין 2003 ל-2007 המפעלים הרוויחו הרבה כסף. בשנים האלה תעשיית הפלדה נהנתה מרווח תפעולי של הרבה יותר מ-5%, וחד אסף ב-2004 רשמה רווח תפעולי של 9%, וממנה ניתן להסיק גם על יהודה פלדות הפרטית. לא פוטר אף עובד בתעשיית הפלדה, ולא הוצאו לחופשה ללא תשלום. לא צריכים לפטר, ואם יפטרו - אני אקח בשמחה כל עובד שהם יפטרו. קשה למצוא עובדים".

הסאגה, לדבריו, החלה במחצית 2007. "הייתה בועה גם בתעשיית הפלדה, עד אמצע 2008, שבה הכול נעצר בגלל המשבר הכלכלי ועדיין הרווחים היו מטורפים. פלדה לברזל בניין עלתה 1,500 דולר לטון, מחיר שלא היה לו שום בסיס. ב-700 דולר הרוויחו המון. ב-1,500 דולר אכלו קצפת במגשים. נכון שמשיא כזה לרדת בחזרה ל-600 זה קשה", אומר איסטריק.

"זה בעצם מביא אותנו לטענות הנוחיות של חד ויהודה", הוא מציין. "2008 אינה שנה מייצגת בשום פנים. השוק לא יחזור לרמות המחירים האלה, גם כשתהיה התייצבות לאחר היציאה מהמשבר. הרמה הנכונה היום לענף, שבה אפשר לחיות ולהרוויח, היא 600 דולר לטון. ההון העצמי של חד הוא היום כמעט 500 מיליון שקל, והוא התחיל מאפס. המספרים האלה רחוקים מלהיות חורבן. זאת לא חברה משברית", מדגיש איסטריק.

לדברי איסטריק, לחד אסף וליהודה פלדות יש יתרון מובנה, כי להן יש את כל שרשרת הערך - כולל מפעלי עיבוד. "הם מוחקים את תעשיית הגרוטאות, מוחקים את תעשיית המעבדים ומשתלטים על השוק. אם הם מכריחים אותי למכור במחירים לא כלכליים, הם מוחקים אותי. הם יהפכו לדואופול".

בתמ"ת לא רואים העניין כסגור. הממונה על היטלי הסחר, ראובן פסח, פתח בבדיקה מחודשת של ייצוא גרוטאות הברזל, כדי לבחון אם יש הצדקה להיטל בטחה.