חיים דרוקמן ועברייני המין

בחינוך הדתי מראית-העין חשובה מאד, ולכן מסתירים גם במחיר המשך ההטרדה המינית

מה היה עולה בגורל מנהל בית-ספר חילוני שהעלים מידע על מורה המטריד מינית תלמידות? באותו היום הוא היה מושעה, ובנוסף היתה נפתחת נגדו חקירה משטרתית שאולי היתה מובילה לכתב אישום.

לא כך במה שקרוי החינוך הדתי: שם מאפשרים למנהלי מוסדות חינוך שסרחו להמשיך בתפקידיהם, כי יש להם קוד מרכזי האומר שמראית-העין חשובה מהמציאות, ולכן צריך להעלים ולהסתיר, אפילו במחיר המשך התוקפנות המינית.

בשנת 1999 הורשע הרב זאב קופלוביץ בביצוע מעשים מגונים ב-12 תלמידים. על מעשיו של קופלוביץ ידע, במשך שנים רבות, הרב חיים דרוקמן (וגם הרב הראשי לישראל דאז אברהם שפירא). שניהם ידעו ושתקו, ידעו והשתיקו. על התנהלותם זו קיבלו שני המורים הרוחניים נזיפה חמורה מידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין (היום שופט בעליון).

לאחר הנזיפה המשיך הרב דרוקמן בדרכו, כשהוא משמש בתפקיד החינוכי הגבוה של ראש ישיבת "אור עציון", אחת מישיבות ההסדר.

בימים אלה מתברר כי דרוקמן לא למד דבר ולא מתחשב בנזיפה שקיבל. בהופעות וראיונות מגונן דרוקמן על הרב מוטי אלון, שעל-פי הודאתו אחראי לעשרות תקיפות מיניות של גברים ונערים. הרב דרוקמן סבור כי מי שלא בסדר הם רבני הפורום "תקנה" שפרסמו את מעלליו של אלון. הוא הגדיר את הפרסום כ"פשע".

לאחרונה, לאחר שמספר ראשי ישיבות הסדר תמכו בסרבנות, הראה שר הביטחון שלפעמים הוא מסוגל לטפל בהם כמו שצריך.

הוא ביטל את ההסדר של המדינה אתם, שפרושו הפסקת מימון שהוא החמצן שלהם. והנה השאלה: האם קריאה לסרבנות יותר חמורה מתמיכה בהטרדות מיניות, שלפחות בחלקן הן על גבול האונס ולפעמים מעבר לו? למה המדינה צריכה לממן "מחנכים" כאלה? ולמה אין עברייני המין ומסתיריהם מובאים לדין?

אלוהים ומשכב הזכר

בחשדות נגד אלון ורבנים אחרים מדובר ב"משכב זכר". איך הסובלנות וההסתרה של הציבור הדתי ומנהיגיו מתישבת עם חוקי ההלכה, שהם כל-כך קנאים להם כשמדובר בחילונים? האם האלוהים שלהם מתנגד רק להומואים שאינם דתיים?