לפני שעולים על השטיח האדום

אוסקר 2010 על מסך הטלוויזיה

אז עוד לפני המועמדות של "עג'מי" לפרס הסרט הזר, הרי שאת הפרס הראשון כבר קצרנו, בדמות חודש של סרטים טובים בערוצי הסרטים השונים. אולי הסטנדרטים שלי גבוהים מדי, אבל בעידן של ריבוי ערוצי סרטים, הציפייה שלי היא למצוא בכל ערב, בלוח המשדרים של הלוויין או הכבלים, סרט ראוי לצפייה. במקום זה מרעיפים עלינו כל מיני "בי מוביז" גרועים - במיוחד בכבלים. והנה, דווקא חודש האוסקר גורם להם להתאמץ.

הערב (א') יגיע המאמץ הזה לשיא, עם שני סרטים חדשים, ועם תקדים שמשיג ערוץ יס 1. יאללה - לכו להכין פופקורן, מתחילים:

אני מצטער מראש על הקלישאה החבוטה, אבל תארו לכם שהייתם רואים סרט הוליוודי שבו בעל ואישה לשעבר, גרושים שעדיין נושאים מטען כבד זה כלפי זה, שניהם במאים, מתמודדים ראש-בראש על פרס הסרט הטוב ביותר. האם לא הייתם, ממש כמוני כרגע, מתפתים לומר את המשפט: מוזר יותר מכל תסריט הוליוודי?

אז עוד לפני שנדע מה יהיה סרט השנה, אנחנו יודעים כבר שאלוהים היה ונשאר התסריטאי שעושה בית-ספר לכל בן-אנוש. קתרין ביגלו היא לא רק הבמאית של "מטען הכאב" (21:30, יס 1), אלא גם בת-זוגו לשעבר של ג'יימס קמרון, האיש וה"אווטאר". תארו לכם שדווקא היא, מכל האנשים בעולם, תצליח לשלוף מכיסו את האוסקר שכבר נראה מונח שם על הסרט הקופתי ביותר בכל הזמנים (מאז ה"טיטאניק" שלו).

האמת? אני לא בטוח שהיא יכולה. "מטען הכאב", שמספר את סיפורה של יחידה לנטרול פצצות שפועלת במרכזי אוכלוסין בעיראק, הוא סרט טוב, חזק וראוי, אבל ספק אם אפילו "האקדמיה לקולנוע", שכמתחייב משמה יש בה לא מעט אנשי מקצוע שיעריכו סרט צנוע יחסית שפוגע ישר בבטן, יעדיפו סרט קטן על-פני הסרט שהחזיר את ההגמוניה ההוליוודית, ואולי אף מתווה לקולנוע את עתידו, ממש כך.

בכל מקרה, "שאפו" ענק ל-yes ששמו את הידיים על הסרט הזה מבעוד מועד. כמה פעמים אתם זוכרים שסרט שמועמד לאוסקר הגיע אליכם הביתה עוד לפני הטקס עצמו? אם יזכה "מטען הכאב" בכמה פרסים משמעותיים הלילה (בטקס ה-BAFTA, ה"אוסקר" האנגלי, הוא זכה בשישה פרסים), ייווצר מצב מוזר שלפיו סרט שכבר שודר בטלוויזיה, יעשה את דרכו אל אולמות הקולנוע. הבטחנו תקדים.

סיוט בורגני על המסך

גם הוט גולד מתכוון להקל על צופיו להישאר ערים בשעות שלפני הטקס, עם "חלון פנורמי" בהקרנת בכורה. הסרט הזה, מהשנה שעברה, מביא (שוב) את הסיוט הבורגני אל המסך, כשבני-הזוג, כוכבי הסרט, הם קייט ווינסלט (אשתו בחיים של בימאי הסרט, סם מנדס) וליאונרדו דיקפריו, הנאהבים מ"הטיטאניק", שובר הקופות הקודם של קמרון. מבולבלים?

אלא שממש כמו "מטען הכאב", גם בסרט הזה יש הרבה יותר מפיקנטריה. הסיפור של התמוטטות המשפחה בפרברים מזין את הטלוויזיה והקולנוע כבר שנים רבות. במקרה שלנו יש כאן זוג צעיר שמאמין שהגשים את החלום האמריקני, רק כדי לגלות את עצמו כלוא בתוך שגרה משמימה של עבודה ומשפחה, כלוב של זהב שיש בו הרבה נוחות, אבל מחיר הכניסה אליו הוא ויתור על חלומותיך הגדולים.

דיקפריו השחקן קטן מעט על מידותיה של קייט ווינסלט, שהיא לטעמי אחת הגדולות מאז מריל סטריפ, אבל הוא מצליח לעשות כאן תפקיד משכנע שאולי מוריד ממנו את משאה הכבד של האונייה ההיא.

לקראת 3:30 לפנות בוקר, יתנקזו שני הערוצים אל אותו שטיח אדום, כדי לבדוק אם לצד השמות הגדולים והמוכרים, יזהר הלילה בשמי הוליווד גם כוכבה של שכונה אחת מיפו. אינשאללה.