פסיקה עם היגיון וטעם רע

בית הדין הארצי לעבודה כבר מזמן היה צריך לעשות סדר בכל הקשור להגדרת "יחידות מיקוח", שכן מעסיקים במשק חששו לקום בוקר אחד ולגלות כי עובדי המחסן הצטרפו לארגון עובדים - ועכשיו הם דורשים להכיר בהם כיחידה נפרדת לצורך משא-ומתן.

עם זאת, מי שנכח בתחילת החודש בבית הדין הארצי לעבודה יכול היה לחוש אי-נעימות מסוימת. ההסתדרות הגדולה, התאחדות התעשיינים והנהלת חברת אקרשטיין הוותיקה, ישבו כולם באותו צד אל מול ארגון עובדים קטן בשם כוח לעובדים.

מי שחשב שהאנדרדוג יזכה למעט סימפטיה מהשופטים, קיבל שטיפה של מים צוננים: 3 השופטים המכובדים עשו חיים קשים, במיוחד לעו"ד איתי סבירסקי הצעיר. השיא הגיע כאשר נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר, הציע לארגון כוח לעובדים להצטרף להסתדרות.

העובדה שההסתדרות צירפה לשורותיה את עובדי אקרשטיין רק משום שעובדי אקרשטיין בירוחם הצטרפו אל הארגון המתחרה והקטן, לא עניינה כמעט את השופטים. גם העובדה שהעובדים באקרשטיין התחננו בפני בית הדין וטענו כי הם אינם מעוניינים ביציגות של ההסתדרות, לא זכתה למשקל מיוחד.

איך אמרה אז השופטת נילי ארד לחברי הארגון הצעיר, שטענו כי ההסתדרות נכנסה לתמונה רק כדי להילחם בהם: "אולי זו תרומתכם". כלומר, אתם תארגנו עובדים ותיצרו תחרות, בסוף ההסתדרות תיכנס, ואנחנו השופטים נעדיף אותה כי זו טובת המשק.

העובדה שהשופטים קיבלו את העמדה לפיה יש לשקול את האינטרסים המיוחדים העומדים בפני התארגנות ראשונית ביחידה מסוימת במקום העבודה, היא החשובה מכל. אולם, אם בכל פעם שכוח לעובדים יארגן קבוצת עובדים מסוימת תבוא ההסתדרות ו"תגנוב את ההצגה" - סביר כי הארגון הקטן יילך וידעך עם הזמן.

לכך תהיה משמעות הרסנית עבור העובדים, שכן ההסתדרות הוכיחה מצוין כי התחרות שהציב מולה הארגון הקטן טובה לעובדים. אם תחרות זו תחוסל, שופטי בית הדין יצטרכו לתת על כך את הדעת. על כן, מוטב לו השופטים היו קובעים נורמה שלפיה ארגון עובדים, שהוכר כארגון יציג ביחידה מסוימת, יזכה לפרק זמן מסוים בו יוכל לארגן את יתר העובדים בחברה, וזאת מבלי שארגון אחר יוכל לעשות זאת - במיוחד אם מדובר בארגון גדול עם השפעה גדולה. לא רק על העובדים, אלא גם על המעסיקים.