שרה גיבורת המנדט

"מסילה לדמשק" ו"פרינסס מרי 7", שני מחזות ישראליים מקוריים שחוזרים אל ימי המנדט, מציגים גיבורה ראשית העונה לשם שרה. אבל פה נגמר הדמיון בין ההצגות. ב"מסילה לדמשק" הכובש הבריטי מוצג כנאור והנכבשים הרבה פחות. לעומתו, פרינסס מרי 7" אינו מחזה פוליטי, והמחזאי זהיר מדי ולא מעמת את הגיבורים עם מעשיהם הלא מוסריים

פסי הברזל מצטלבים על הבמה. ניצבים במרכזה ולא מרפים לרגע. מגושמים, מסרבלים את תנועת השחקנים עליה, נדושים אפילו בדימויים הפשטני, אבל גם אפקטיביים בכיעורם. מדגישים את צומתי קבלת ההחלטות המכוננים שנכפו על יושבי חיפה המנדטורית לדלג מעליהם בחשש כבד, מסמלים את הכמיהה לנתיב בריחה מן המציאות הכאוטית שמאיימת מכל עבר - מסילת הרכבת הסמי-אוטופית לדמשק.

השנה היא 1942, והמחזאי הלל מיטלפונקט סולל דרכו אל הכאוס שסורר ביישוב היהודי בעת שהצבא הנאצי שועט מדרום, מאיים לגזור על היישוב בארץ גורל דומה לזה של יהודי אירופה. מיטלפונקט עושה זאת במסגרת שיתוף פעולה בין התיאטרון הלאומי לבין מקבילו הלונדוני, באמצעות מחזה מפותל שבו הוא בא חשבון עם כל מי שרק אפשר בפלשתינה המוכה של ימי המנדט.

אלה הם ימים של לאומנות יהודית וערבית מתגבשת, של הפנאטיים להרוג חפים מפשע בשם שנאה שמתעוררת ומעוורת, של שוחרי השלום והדו-קיום להסתובב עם אקדח דרוך ועם מצפון נסחט ומדמם. ימים שעיצבו את גורל הארץ, ומיטלפונקט לא עושה הנחות ליושביה - בעיקר לא לאנשי הלח"י, שמוצגים כפראי אדם נטולי עכבות בכמה סצנות מזעזעות.

מי שכן זוכים ליד מלטפת הם דווקא הבריטים השותפים לפרויקט. קטעי ארכיון שתיעדו את הצבא הבריטי מוקרנים לא אחת, מציגים אותם ככובשים נאורים, וגם על הבמה הם מתגלים כג'נטלמנים מושלמים עם מבטא מהוקצע ושביל בצד. אווירת פוליטיקלי קורקט שלבטח יתענגו עליה בלונדון כאשר ההצגה תנדוד לשם. אווירה שיש בה יותר מטון צורם אחד לאוזן המקומית.

דודינה במבטא עברי

במרכז "מסילה לדמשק" ממקם מיטלפונקט את שרה, אישה עוצמתית, בגילומה העוצמתי לא פחות של יבגניה דודינה. היא מזכירתו ואשת אמונו של פתחי, עורך דין ערבי נחשב (גאסן עבאס בביצוע ראוי לציון), מאהבתו של מפעיל סוכנים מטעם ההגנה (אלי דנקר), אחותו של איש לח"י מבוקש (תומר בן דוד), פטרונתה של ניני (הילה פלדמן), יתומה יהודייה שמתאהבת בקצין האנגלי ג'ון (ישי גולן); וכן אלמנה מיוסרת בפני עצמה, הכמהה למגע והמאמינה בדיו-קיום יהודי-ערבי, אבל נאלצת בעל כורחה לבחור צד. לבגוד במי שהאמין בה, להאמין במי שלא ראוי לאמונה, לחיות עם מצפונה המיוסר בשם הקולקטיב שהיא נכללת בו.

נשמע מורכב? זה אכן כך. דודינה אמנם מציגה משחק מפואר במבטא עברי בוטח ועם כריזמה ענקית שהופכת כמה מן הדיאלוגים עמה לבלתי נשכחים ממש, ואת ההצגה לשווה צפייה ולו כדי לצפות בה במשך שעתיים תמימות.


הצגה שמתעקשת להפוך לאירוע היסטורי בפני עצמו "מסילה לדמשק"

עדיין, לא במקרה ההקדמה עסקה באריכות בהקשרים ההיסטוריים האופפים את המחזה. שיעור המולדת שמעבירים מיטלפונקט והבמאי אילן רונן את הצופים, בשלוש שפות ובתרגום סימולטני, משתלט על הסיטואציה ובא במידה ניכרת על חשבון הדרמה שהם מנסים להצית - בבחינת תפסת מרובה לא תפסת.

כן בגידה, לא בגידה - רונן ומיטלפונקט כה נחושים להפוך את "מסילה לדמשק" לאירוע היסטורי בפני עצמו, שהם חוטאים בהזנחת הסיפורים האישיים של הדמויות לטובת עוד אמירה פוליטית צדקנית, לטובת עוד סרט תדמית משעמם על הצבא הבריטי, שמתישים את הצופה ומתערבבים לכדי עיסה סמיכה.

דמויות כמו ג'אלל, בנו המשכיל של עורך הדין פתחי, בגילומו המצוין של יוסף סוויד, נזנחות באמצע הדרך שלא בצדק. דמויות מהותיות העומדות בבסיס הסיפור האנושי, כמו הקצין האנגלי ג'ון ואהבתו האסורה לניני, לא זוכות לטיפול אישי מספק, שיעצים אותן לכדי ריגוש ודרמה, וחבל.

ועדיין, למרות הפאתוס המוגזם, "המסילה לדמשק" היא הצגה מעניינת, בעלת עומק היסטורי שאין להקל בו ראש, ויבגניה דודינה אחת שעושה את ההבדל.

"מסילה לדמשק", מאת: הלל מיטלפונקט, בימוי: אילן רונן, תיאטרון הבימה בשיתוף התיאטרון הלאומי הבריטי בלונדון

מאחורי הטרגיות הגדולות

תמונה הפוכה לפאתוס המועצם ולהטפת המוסר ההיסטורית של "המסילה לדמשק", מספק "פרינסס מרי 7", מחזה מקורי נוסף שזירת התרחשותו חוזרת גם היא אל ארץ ישראל המנדטורית. גם כאן למחזה גיבורה ראשית העונה לשם שרה (מאיה מעוז). גם כאן מדובר באישה עצמאית, רבת עוצמה, יפה ומחוזרת, שיודעת לעשות בנשיותה שימוש תועלתני ("איך אתה חושב שקיבלנו אשראי כזה גדול מהבנק? מאיפה לעזאזל הגיעו כל הקליינטים העשירים? היה לילה אחד, רק אחד").

גם כאן מדובר באישה עם לב שבור ועם חומה בצורה שבה היא חישקה את נפשה. אולם, שלא כמו שרה של "המסילה לדמשק", שמרכזת בידה את הסודות כולם ומניעה את הסיפור כולו, ב"פרינסס מרי 7" שרה היא האחרונה לדעת. האחרונה לרצות לדעת, ובמידה רבה העלילה נעה מסביבה ולא באמצעותה.

כמו ב"מסילה לדמשק", גם כאן עושה הבמאי רוני פינקוביץ' שימוש בחומרי ארכיון מוסרטים כדי להכניס את הצופים אל רוח התקופה. אבל שלא כמו הבמאי אילן רונן, פינקוביץ' עושה זאת במידה, על מנת לספק הקשר כרונולוגי לתקופה המדוברת ולא מעבר לכך. הקטעים קצרים, בהתחלה ובסוף, ואינם באים על חשבון רצף ההצגה.

הסיבה לכך פשוטה. אף שפה ושם יש התייחסויות לעצמאות שבדרך - כמו בדמותו המבזיקה לרגעים ספורים של בנה של שרה, דני (ידידיה ויטל), שנחוש להתגייס להגנה, או בדמותו של מנהל הבנק אליעזר גוטמן (שלום שמואלוב), שמאיים לרדת מן הארץ אל הדוד העשיר בדרום-אפריקה אם אהבתו לשרה לא תתממש - "פרינסס מרי 7" אינו מחזה פוליטי. לא בהשוואה ל"מסילה לדמשק" ולא בכלל. זהו סיפור נוסטלגי מזוכך על הטרגדיות הקטנות שבצל אלה הגדולות.

בחזרה ל"קפה עטרה"

המחזאי יואב מיכאלי חוזר אל סיפורה של סבתו שרה, שהייתה בעלת מתפרה ברחוב פרינסס מרי 7 בירושלים (היום רחוב שלומציון המלכה), ומציג את סיפורה שלה ושל בעלה משה (קובי ליבנה) שעזב את הארץ ללימודים בפריז - שם תפסה אותו המלחמה.

שבע שנים המתינה שרה למשה, תחזקה את המתפרה בעצמה. מכתב לא הגיע, קול לא נשמע, אבל היא הייתה משוכנעת שהוא חי, ולא התמסרה לגבר אחר. עד שהגיע וסוד באמתחתו.

בתוכניית ההצגה מספר מיכאלי כי "כל הדמויות המאכלסות את המחזה הן דמויות אמיתיות, אותן הכרתי או לפחות שמעתי סיפורים עליהן". אפשר היה לנחש את זה גם בלי לקרוא את הדברים. מיכאלי מתייחס אל הנוסטלגיה המשפחתית בכפפות של משי, נזהר בכבודן של הנפשות הפועלות ונמנע מלהציג אותן באופן ביקורתי.

"המחזה הוא סוג של השלמה עם אי היכולת שלנו לשפוט את העבר ובעיקר את זה שלנו", הוא מנמק. אבל נדמה שהזהירות יתר הזאת מעקרת במידה רבה את המחזה ומונעת ממנו לזקק מסרים חדים יותר, שיעמתו את גיבורי התקופה גם עם מעשיהם הלא מוסריים.

מה שעוד מונע מן ההצגה להמריא אל מעבר להצגה הנוסטלגית שנעימה בעיקר לאוזן הירושלמית עם אזכורים של מקומות כמו "קפה עטרה" ו"קולנוע אדיסון", הוא משחק לא משכנע דיו של צמד השחקנים הראשיים. מאיה מעוז בדמותה של שרה וקובי ליבנה כמשה מציגים דמויות סטריליות מדי, לא מספיק פגיעות, לא מספיק מרגישות, לא מספיק מרגשות.

דווקא מי שמצליחים לגעת הם דמויות המשנה - שלום שמואלוב הפנטסטי כמנהל הבנק המאוהב, אברהם סלקטר המצוין כמרקר, אביה של שרה, ויעל לבנטל, שמוסיפה תבלון משעשע בדמותה של הלקוחה בעלת המבטא הצרפתי גברת גנץ.

לסיכום, "פרינסס מרי 7" מציגה סיפור נוסטלגי חביב אבל הערך האמנותי שלה בהצגתו לוקה בחסר.

"פרינסס מרי 7", מאת: יואב מיכאלי, בימוי: רוני פינקוביץ', תיאטרון בית ליסין