קיצור תולדות הטלנובלה

הרי לכם מתכון להצלחה קופתית: נטלו סיפור יצרי עד לכדי מופרך, הוסיפו טרגדיה משפחתית במינון של בין אחת לשלוש (לפי הטעם), ערבבו בארומה דרום-אמריקנית (רצוי ארגנטינאית), בזקו הרבה דם ועוד יותר דמעות, סננו החוצה את האמירה האמנותית לכלי נפרד ושימו בפריזר, השרו את העיסה כולה בתצוגת משחק בינונית ומטה, ומה קיבלתם? נכון, טלנובלה.

יוצרי "ולנטינו", אמנון לוי ורמי דנון, עשויים לגלגל עיניים נוכח ההשוואה לז'אנר הידוע לשמצה כמפלטן של עקרות הבית הנואשות, עוד טרם עלו לאוויר גלגולי ערוץ "האח הגדול". אבל אפשר שכדאי להם לשקול את האופציה לעבד את המחזה שלהם לתסריט בן 100 פרקים לשידור בערוץ ויוה או ברצועה יומית אחרת. עם לא מעט תוספות והרבה עבודה קשה הוא עשוי להפוך ליופי של סדרה לחובבי הטישו. כך או אחרת, והפעם בלי ציניות, התוצאה המתקבלת בשעה וחצי על בימת התיאטרון מאכזבת מאוד.

לוי ודנון פורסים את סיפורו הטרגי של הקצב החביב בצלאל (יורם טולדנו), אח לאורנה (נעמה שפירא), שאביהם אלברטו (זאב רווח) נטש אותם כשהיו ילדים ועבר לארגנטינה. 40 שנה לא היה קשר עם האב והמשקעים נערמו. בינתיים, בצלאל התחתן עם בת דודתו רחל (חנה אזולאי-הספרי) ולשניים נולד ילד עם פגיעה שכלית.

לא מעט שנים עברו, ובצלאל רוצה לנסות שוב, בתקווה לילד נורמלי. כדי לברר אם אין מחלות תורשתיות בדמו, הוא נדרש לבדיקות הדם של אביו - אז הוא שולח לו מכתב בבקשה לאחת כזו. למגינת לבו של בצלאל, אביו אלברטו לא מסתפק בשליחת בדיקות הדם בדואר חוזר או בפקס ובא לציון גואל, אלא מחליט לבוא לציון בכוחות עצמו. או אז הוא מעורר את השדים שרבצו להם בבקבוק שנים כה רבות, ואשר נוגעים לקשר הדם שבין בצלאל לרחל.

אף על פי שבניגוד לטלנובלה הטיפוסית, צוות השחקנים ב"ולנטינו" רחוק מלהיות בינוני ומטה, אין זה משנה את העובדה שפרט לכמה הבלחות, מה שמתקבל היא הצגה שלא מצליחה לסקרן או לעורר מחשבה החורגת מהסיפור המוגבל והלא מאוד חשוב שהיא פורסת; הצגה שלא מצליחה לגעת ולמרות המאמצים של שחקניה גם לא משכילה לרגש.

אם לא די בכך, הרי שגם לכלל הברזל של כל טלנובלה באשר היא - אם כבר נתלינו באילנות גבוהים - והוא הסודות המתקלפים להם פרק-פרק בייסורים, היא חוטאת, ומציגה בליבו של המחזה סוד שלא צריך להיות שרלוק הולמס בגרסת הרוברט דאוני ג'וניור שלו כדי לפצח אותו בתחילת הדרך ולהמתין בסבלנות אבל לא בסלחנות עד שגם הגיבורים על הבמה יואילו בטובם "לגלות אותו". בהצגה שסודות ומעט מתח הם פחות או יותר כל מה שיש למכור, מדובר במכת במאי קשה מנשוא.

נקודות אור בכל זאת ניתן למצוא בכמה מתצוגות המשחק דוגמת זאב רווח ששם בצד את צ'רלי וחצי לטובת מאמצים דרמתיים ראויים לציון כאלברטו; או שחקני המשנה תחיה דנון המגלמת ברוב חן את השכנה החטטנית אדל, ושמעון מימרן, המגלם את בעלה טוב הלב של אחותו של בצלאל אורנה. יורם טולדנו כבצלאל ונעמה שפירא כאורנה מקצועיים ומדויקים אבל קשה לומר שסוחפים, ואילו על חנה אזולאי-הספרי ניכר כי תפקיד רחל פשוט צר למידותיה. היא אמנם מצליחה להקסים בכמה תמונות - כמו בזו שהיא רוקדת טנגו עם אלברטו בשמלה אדומה - אבל כמו טולדנו ושפירא, מציגה ביצוע שרחוק מלסחוף ולהזכיר איזו שחקנית מפוארת היא.

האם כל זה אומר ש"ולנטינו" לא תנחל הצלחה בימתית? לא הייתי מהמר על כך. אפשר לצקצק עד אין קץ, אבל במציאות הישראלית "ולנטינו" מחזיקה בכל הקלפים שהצגת מנויים אפקטיבית צריכה להחזיק כדי לנדוד עם השמות הגדולים שלה בין אולמות הפריפריה ולשמוע את צליל הקופה הרושמת. אז מה אם העלילה בקושי מחזיקה טלנובלה.