כשחייל משתלשל ממסוק בלב ים

אף אחד בתקשורת לא שואל - כל העיתונאים מגיבים על מה שהיה ולא צופים אל מה שיהיה

א. עיתוני הבוקר הם תענוג מפוקפק מאוד, שלא לומר דיכאון של ממש. העולם כולו נגדנו. אין עיתון ישראלי אחד שלא מציע גלריה של שערי עיתונים מכל העולם: ישראל רוצחת, ישראל פיראטית, מדינת טרור, מדינה מבודדת וכך הלאה.

למי שלא מסתפק בעיתונים שלנו ובודק באינטרנט עיתונים מהעולם מצפה חוויה קשה אף יותר: גלריה של הפגנות אנטי-ישראליות, מפריז ועד ג'קרטה, מלוס אנג'לס ועד בריסל. וזה עוד בלי לדבר על מאמרי המערכת והפרשנויות.

ב. כואב הלב, ולא פחות מכך מרתיח את הדם, לקרוא את הראיונות שנותן הבוקר (ד') סרן ר', הקצין שהושלך מהסיפון, ל"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" (ב"הארץ" הוא דיבר כבר אמש). כמובן שלאף אחד אין ולא יכולה להיות תלונה כלפיו, והוא כמובן מקפיד שלא לבקר אף אחד ממפקדיו, אבל הוא לא צריך לעשות את זה. מספיק לקרוא מה הוא אומר: הכינו אותם לשני תרחישים - התנגדות מילולית במקרה הטוב, ולכל היותר התנהגות פסיבית.

אתה קורא את הידיעה ולא מבין: אוקיי, נניח שציפיתם להתנגדות מילולית ותו לא. בשלב בו הבנאדם כבר תלוי על החבל ויורד לספינה אפשר להבין שמדובר בטעות. למה לתת לו להמשיך ולרדת אל תוך ההמון? ולמה אף אחד מהעיתונאים שגבו ממנו את המונולוג הכואב לא שואל את זה?

אבל סרן ר' והאחראים עליו לא לבד. למקרא, למשמע ולמראה התקשורת הישראלית של הימים האחרונים בנוגע לפרשת המשט לעזה עולה תהייה אחת גדולה, מלווה באי-נוחות גדולה עוד יותר. זו אותה התנהגות אוטומטית והיסטרית, מגיבה רק למה שהיה ולא צופה אל מה שיהיה.

אותה התנהגות בדיוק נצפית בכל פעם שיש משבר, ויהיה זה צבאי, מדיני או כלכלי. אותה התנהגות בול, אותו הדפוס פיקס. פתאום, ביום שאחרי, כולם יודעים הכול הכי טוב. הם ידעו מה שהיה, הם יודעים מה שקורה וברור להם מה שיהיה, ויש להם אפילו אחלה לוגו בשביל זה: "הסתבכות בלב ים".

אני צרכן תקשורת די מיומן, אבל לא זכור לי שבימים שלפני המשט התריעה התקשורת מפני אסון כזה שיכול לקרות. לא זכורים לי תרחישים מהסוג הזה, רק התייצבות מלאה מאחורי דובר צה"ל, כמו תמיד.

יכול להיות שאף אחד לא דמיין לעצמו את עוצמת הפיאסקו, אבל אם זה המצב - מה לתקשורת כי תלין על מתכנני המבצע והחיילים (או אנשי הכלכלה, במשברים אחרים) שלא ידעו מה מחכה להם? שלא העלו על דעתם אף תרחיש מלבד הקל ביותר? המשט לא הגיע הנה בהפתעה, והעולם לא נגדנו מהבוקר. איפה הייתם, בקיצור?

ג. כותרת דרמטית מפארת את שער "מעריב": "חצי מהציבור: ועדת חקירה". האם חצי מהציבור בעד ועדת חקירה, נגד ועדת חקירה, או שאולי חצי מהציבור הוא הוא ועדת החקירה עצמה. מה שנקרא, שער מודולרי. כל אחד שיקרא בו את מה שהוא רוצה.

בפנים, עמוד 3, מתבררת התשובה: גם וגם, וגם. קצת פחות מחצי מהציבור, 47%, בעד הקמת ועדת חקירה, קצת יותר מחצי מהציבור, 51.6%, נגד. "מעריב" מעדיף להבליט את החצי שבעד, לא ברור למה.

זה לא המשחק היחיד ש"מעריב" משחק עם נתוני הסקר שלו. בשער הוא מכריז כי "רוב הציבור מטיל את האחריות על שר הביטחון", אבל בפנים לא מדובר ברוב, רק 43.4%. מה גם שרוב מכריע בציבור, 74.8%, לא חושבים שברק צריך להתפטר, אבל ל"מעריב" זה כנראה לא מתאים.

הדבר העיקרי ש"מעריב" לא שואל זה באיזה סוג של ועדת חקירה מדובר - והרי זה מה שעומד בלב הוויכוח. האם ועדה של צה"ל, ועדה של האו"ם, תלויה או בלתי תלויה. את זה לא שואל "מעריב".