נוער בסיכון

הפקה אסתטית וקצבית לעלילה בנאלית

נער מאונן עצמו לדעת במרכז הבמה; נערה מתערטלת באחוריה; נער מצמיד אקדח לרכה; נערה מציגה את החבורות שהותיר בה אביה ערב קודם; צמד נערים מגלים את משיכתם זה לזה ומדגמנים נשיקה הומוסקסואלית פעורת פה; צמד אחר, הפעם הטרוסקסואלי, מאבדים את בתוליהם על התבן באסם ולאחר מכן גם את שאר עולמם הפסטורלי. גם היום, ימים שבהם הפרובוקציה והפורנוגרפיה חולשות על גבולות המיינסטרים, "אביב מתעורר" נותר רלוונטי בתארו את הסלט ההורמונלי שמרכיב את מוחם של מתבגרים באשר הם. לא עניין של מה בכך למחזה שאוטוטו מציין 120 שנה, ושבקע ממעוז הייקיות האירופית, גרמניה 1891. אמנם לא משהו שלא הפך מאז לקלישאה חבוטה בכל סדרת מתבגרים בת ימינו, אבל כפי שמצוטטים בתוכניית ההצגה סטיבן סייטר ודנקן שיק, יוצרי הקאבר המזמר על בימות ברודווי: "הצורך לבעוט, למרוד, לאהוב עד הסוף, לחוות את הקצוות ולחצות את הגבולות היה ויהיה נחלתם של צעירים מאז ולנצח".

הם כמובן צודקים, אבל זה כשלעצמו לא מספיק. קחו למשל את מלך הכיתה מלכיור (עידו ברטל), הרוקם סיפור אהבה שנוי במחלוקת עם ונדלה היפה והנאיבית (נינט טייב), ושנו את שמם לדילן ולברנדה והרי לכם רומן בסיכון גבוה מבית "בוורלי הילס 90210".

קחו את מוריץ (עידו רוזנברג) שהחיים התנכלו לו פעם אחת יותר מדי וגרמו לו לנתב עצמו אל פי לוע התותח, והרי לכם אב-הטיפוס לדפוק הסדרתי, שתמיד מקריב את עצמו על מזבח ההלקאה החברתית.

מה שאמור להשלים את התוכן הדי בנאלי הזה ולהפיג את השעמום, לפחות למי אשר מיצה את נפלאות הז'אנר - ובכן, בגיל ההתבגרות - הוא האריזה. ככה זה בדרך כלל כשאין מה לחדש, פשוט אורזים את המוצר טוב יותר ברוח התקופה - זה נכון לסבון הכלים ולקוטג' 5% באותה המידה.


נינט? יופי של ליהוק

בנקודה זו מגיעה גם ההפתעה לטובה שהופכת את הבנאליות לאהובה יותר: פרזנטורית האריזה המחודשת נינט טייב. מבלי להיכנס לסצנת הסקס בלבוש מלא, שהפלא ופלא דווקא היא שהסעירה את לב עיתונות הפרומו, או לשיקולים המסחריים המאד-לגיטימיים העומדים מאחורי שילובה עם קבוצת צעירי בית ליסין ל-"50 הצגות בלבד!", נינט היא בחירת ליהוק מצוינת גם מבחינה מקצועית.

לא משום יכולות המשחק שלה - קשה לומר שאלה נבחנים יתר על המידה באריזה המרצדת מנאמבר לנאמבר עם קטעי קישור לוקים בחסר שרקח הבמאי והכוריאוגרף הצעיר גלעד קמחי. אלא משום ההתאמה המושלמת שלה כזמרת לקו המוזיקלי של המחזה - רוק בטורים גבוהים המלווה בבלדות מרגשות.

"אימא הביטי / אימא גדלתי / בובה חסרת אונים / בובה עצובה / אימא כואב לי / אימא שמיים / אין בגן עדן חלקת שלווה", שרה ונדלה-נינט וחודרת עמוק.

וכמוה שרים ורוקדים נפלא גם הילה זיתון כאילסה, רוזנברג כמוריץ, ברטל כמלכיור ויתר החברים לקבוצה, שהכישרון ניגר מהם.

יחד עם התפאורה המהוקצעת (ערן עצמון), התאורה סטייל ברודווי (אורי מורג) והתלבושות בנוסח כיכר המדינה (אולה שבצוב), הצעירים היפים האלה הם אמנם הדבר הכי רחוק מנוער מחוצ'קן, בועט ומתוסכל שעוד רגע ומפוצץ את העולם כתוצאה מכשל הורמונלי או סתם מחרמנות יתר.

אבל, וזו כנראה גם השורה התחתונה, הם מייצרים חוויה אסתטית ואנרגטית שמצליחה להתעלות על העלילה הדי משעממת ולספק הפקת רוק קצבית ומעוררת להעביר איתה את השעתיים. לא יותר, לא פחות.

"אביב מתעורר", מאת: סטיבן סייטר ודנקן שיק, על-פי מחזה מאת פרנק וודקינד, נוסח עברי: דניאל אפרת, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין