הסתבכנו בקסבה של חברון

כשבוחנים בזכוכית מגדלת ומסתכלים רק עליך, כל שטות יכולה להפוך לפרופגנדה אנטי ישראלית

האם יש פה מישהו שלא ראה את סרטון החיילים החמודים מהנח"ל שרקדו ברחוב בחברון לצלילי "שיר המקפלות", טיק טוק? היה קצת קשה שלא להיתקל בו השבוע, מכל מיני כיוונים.

קיבלתי אותו במייל כמה פעמים, נתקלתי בו שוב ושוב בפייסבוק הודות לשיתוף של כמה מחברי הטובים ביותר, ואחר-כך הוא גם סוקר בהרחבה ב"ידיעות אחרונות".

סרטון חמוד שמעלה חיוך קטן של הפוגה קומית, עד שאתה רואה את הכותרת שלו: קל לצחוק על הכיבוש כשאתה הצד המדכא (וגם מניאק), היא אומרת.

אתמול בצהריים היו לסרטון הזה מיליון ורבע צפיות. בערב זה כבר התקרב ל-2 מיליון. והבוקר? כבר עובר את ה-2.2 מיליון צפיות. מי צפה? ישראלים? זרים? קשה לדעת. הסרטון חסום לתגובות, ואולי עדיף שכך.

חיילים רוקדים הם לא המצאה ישראלית, אגב. מי שרוצה, יכול למצוא ב-YouTube סרטונים דומים של חיילים אמריקנים באפגניסטן ובעיראק, למשל, רוקדים לצלילי ליידי גאגא. אמנם יש להם כותרות סלחניות מאוד בסגנון לגמרי אחר, אבל הם קיימים.

כנראה שעל דברים כאלה אפשר להסתכל בכל מיני צורות: אפשר לראות בהם התנהגות מתנשאת וחסרת רגישות של כובשים דורסניים, ואפשר גם לראות בהם ילדים בני 18 שמצאו את עצמם במדים עם רובים ולקחו לעצמם 5 דקות להשתעשע קצת, סתם כדי לשמור על השפיות. אפשר גם לא לראות את זה בכלל - לסרטון של החיילים האמריקנים עם ליידי גאגא אין אפילו 150 אלף צפיות.

הישראלים, לעומת זאת, הפכו ל"להיט", רצוף בכתוביות על מצב הפלסטינים בחברון. הסרטון עלה במקור לאתר ב-2 ביולי עם כותרת בסגנון "רוק בקסבה", אבל ירד 3 ימים מאוחר יותר ואז הועלה שוב - כנראה על-ידי מישהו בעל מצפון "גדול במיוחד" - עם הכותרת הנוכחית.

אם זה לא מספיק - מצורף לסרטון הסבר עם לינק שלוקח אותך ישר לאתר "בצלם". שם כל אחד יכול לקבל הסברים מפורטים ומלומדים (למרות שלא מאוד מעודכנים), על כל צרותיהם של הפלסטינים תושבי חברון, תוך כדי הפניית אצבע מאשימה ברורה מאוד לישראל.

הכותרת של אתר "בצלם" מספרת שזהו המרכז הישראלי למידע לגבי זכויות אדם בשטחים, אבל האם זו הגדרה מדויקת? "בצלם", כמו ארגוני זכויות אדם רבים נוספים, אינם באמת מתעניינים בכל האספקטים של הפרת זכויות אדם של תושבי השטחים, אלא רק באלה שאפשר להאשים בהם את ישראל. סתם הפרות של זכויות אדם, בוטות ככל שיהיו, הן לא מעניינם.

למה? בטח יש להם סיבה מצוינת להתמקדות הספציפית מאוד של פעילותם, משהו שנשמע אינטליגנטי, אקטיביסטי ומשכנע, רק שהסברים כאלה הופכים למסכה שמאחוריה מתחבאת עובדה מצערת: הם תורמים מדי יום לתמונה יותר ויותר מעוותת של המצב האמיתי.

שום ארגון אינו מספר על הפרת זכויות האדם על-ידי החמאס, או על הפרת זכויות אדם של פלסטינים בלבנון, למשל. אז מה יוצא? שהסיפורים הקשים באמת - של התעללויות, רצח בדם קר, ניצול בוטה של אזרחים וסתם חיים תחת טרור מתמיד - אינם יוצאים לאור.

לעומת זאת, המדיה הבינלאומית מתמלאת יותר מדי יום בסיפורים שמציירים את ישראל כאשמה היחידה בכל עוולות העולם. הארגונים האלה אולי קמו לשם מטרה נעלה, אבל הפכו בלי שירגישו למלבי אנטישמיות, וגרוע מכך - הם בעצם פועלים נגד מטרתם המוגדרת.

למה? כי על הפרות בוטות באמת של זכויות אדם אף אחד אינו שומע כשהזרקור נמצא במקום אחר. אז האם המטרה, ההסברים האינטליגנטיים והאקטיביזם עושים טוב לעולם, או שמא דווקא רע?

הסרטון שרץ עכשיו חזק בוויראלי הוא רק דוגמה מקומית קטנה לסבך שנקלענו אליו. כשבוחנים אותך כל הזמן בזכוכית מגדלת ומסתכלים רק עליך, ללא שום ראייה של דברים נוספים שקורים מסביב, כל שטות יכולה להפוך לפרופגנדה אנטי-ישראלית.

ישנן תקופות שבהן נדמה שלא משנה מה נעשה, נסתבך. מכירים את ההרגשה הזאת? כאילו הפקעת כל-כך סבוכה ומבולבלת, שכל ניסיון לפרום אותה רק מוסיף לה קשר נוסף.

הבעיה היא שבמקום לעצור ולחשוב, אנחנו ממשיכים למשוך בכוח בחוטים, שוב ושוב, לכל הכיוונים. לא ממש בא לנו לחשוב לפני שעושים, או לשאול את עצמנו - לאן המעשה שלי עלול להגיע? מה יהיו ההשלכות?

לכל מעשה של כל אחד מאיתנו יש פוטנציאל לסבך יותר את הפקעת. גם אם נדמה לכם שאתם מצפוניסטים שאין דברים כאלה, ושקניתם כרטיס אקספרס לגן-עדן, יש סיכוי טוב שיש משהו שאתם לא רואים.

במציאות של היום, הגענו למצב שבו הרבה אנשים לא מבינים את כמות הנזק שאפשר לגרום במעשה קטן. במילה. בבדיחה. באיזה סרטון דבילי ב-YouTube. ובעיקר בהליכה עיוורת מתוך איזו אמונה שהיתה אולי נכונה למציאות של פעם - אבל היום יכולה לגרום להפסד גדול לכולנו.