לקחתי נשימה ארוכה ושאלתי את עצמי מה קרה יותר מפעם אחת מאז נחתם הלילה הלא שקט והלא ברור בקאמרי בשבוע שעבר. הרי לא יכול להיות שיוצרת מוכשרת כמו יעל רונן מחזיקה משלמה ארצי יוצר כה שטוח וסתמי, שמקסימום הפרשנות העלילתית שהניב העולם האסוציאטיבי שלה לשלל הקלאסיקות שלו, נע על הסקאלה הדלה שבין זיוני סרק בחדר המיטות לזיוני שכל על הבר השכונתי.
הרי לא יכול להיות שדווקא רונן הצעירה והבועטת תייצר אוסף כה דביק ובנאלי של קלישאות טיפש-עשרה שלא מחדשות דבר - לא על מקורות ההשראה ליצירותיו של ארצי ולא על דרכו האמנותית - בבואה לבנות עלילה הנסמכת על שיריו. הרי לא יכול להיות שבימת הפקת הדגל המושקעת שלה תכלול רק מיטה מימין, בר משמאל וקבוצה של שחקנים משועממים היושבים ביניהם לאורך כל ההצגה, מייחלים שהנאמבר שלהם יפציע רגע לפני שהם יירדמו.
קבוצה של שחקנים שהליהוק שלהם יחדיו יכול אולי היה לאכלס עונה מוצלחת ב"הישרדות" - עם פצצת האנרגיה הבלונדינית (יעל בר-זוהר), הדוגמן החסון (זוהר ליבה), המבוגר האחראי (אקי אבני), טוב הלב (אבי גרייניק), הבוגדני (עידו מוסרי), הזה שלא דופק חשבון (ניר זליחובסקי), הזאת שמתאהבים בה (רוני הדר), והמאמי הלאומית (אפר ת גוש) - אבל על הבמה מתקבל כתמוה, לא מאוזן, ועמוס יתר על המידה.
לא יכול להיות, אבל זה מה שקרה. שרתם את "האהבה הישנה", קבלו אישה (בר-זוהר) שלא מצליחה להשתחרר מהאקס המיתולוגי שלה. שרתם את "לא עוזב את העיר", קבלו סצנה ובה איש סצנה חיי הלילה התל אביבית (זליחובסקי) נדרש על ידי זוגתו המלצרית (גוש) להפסיק לשתות ולהקים עמה בית בפרברים. שרתם את "גבר הולך לאיבוד", קבלו סצנה ובה... אקי אבני הולך לאיבוד. וחוזר חלילה. ממש בית ספר לסבטקסט.
למרות התדמית הפשוטה לכאורה, עם הג'ינס, הטריקו, הגיטרה, המגבת ובקבוק המינרלים, שלמה ארצי דווקא עמוס בסבטקסט. את זה יודע כל מי שהאזין לתוכנית הרדיו המופלאה שלו בימי שישי בגל"צ, את זה וודאי יודעים מי אשר ניסו לפענח את צופן מילות שיריו. צריך רק להקשיב לנאמר בין השורות. "סוד קסמו", כפי שכותב יואב קוטנר בתוכניית ההצגה, "הוא בעולם דימויים, ביטויים ואסוציאציות פרטי משלו, לעתים לא נהיר גם לקרובים לו ביותר, ואולי אף לעצמו".
לילה לא שקט, שלמה ארצי / צלם ז'ראר אלון
סוד הקסם הזה מתבזבז בשלל קלישאות כאמור, זולת בתמונה אחת. תמונה נפלאה, שדווקא העוצמה שבה היא שמדגישה את הפוטנציאל הרב שגלום היה במחזמר הזה להשתמש ביצירותיו של ארצי בכדי לגעת לקהל הישראלי במקומות שהכי כואב, כמו שארצי יודע היטב - ולא רק בכדי להנעים את זמנו בקאברים מוצלחים יותר או פחות משל היה זה "מרי לו".
זו תמונה שבה מציגה רונן שיטוט נפלא אל נבכי התת-מודע השלמה ארצית, ובניית סצנה לתפארת המגובה בשירים הנכונים, בקצב הנכון. זו תמונה שבה את בן-גל (זוהר ליבה ביופי של תפקיד) רודפים סיוטים נוראיים מאז קרב בלבנון שבו מת חברו לצוות דדי (אמיר דדון). אלמנתו של דדי, טל (מיי פיינגולד) מזמינה את בן-גל אליה הביתה לחלוק עמו את מיטתה, לראשונה מאז מת אהובה. דמותו של דדי כל הזמן ברקע, לא נותנת לבן-גל מנוח מאז אותו הקרב, והוא בורח מהדירה.
דדון (כישרון גדול ותגלית הערב), שר את "לילה לא שקט" בדיוק ברקע הנכון, ומצליח לרגש. פיינגולד, בדמות האלמנה הצה"לית, שרה מיד לאחר מכן את "הוא לא יודע מה עובר עלי" בביצוע נוקב בפול-ווליום ופורצת את בלוטות האמוציה של מי שעוד הצליחו להתאפק קודם לכן. רגע השיא של ההצגה ללא כל ספק, וחבל שלא היו עוד רבים כאלה.
אגב, השירים, שלא תהיינה אי הבנות, הם מוצר מנצח, ופרט לביצועים של פיינגולד ודדון יש עוד כמה ביצועים מעולים ממש, כמו זה של אפרת גוש ל"גבר הולך לאיבוד". אבל בשביל זה לא צריך את הקאמרי. ערב הוקרה בהנחיית צביקה הדר ב"כוכב נולד" היה עושה את העבודה גם כן. בשביל סיפורים כמו זה של בן-גל, טל ודדי שווה להגיע לתיאטרון ולהקשיב לשלמה ארצי בנימה קצת אחרת. חבל רק שזה היה מעט מדי, ומאוחר מדי.
"לילה לא שקט", מחזמר על-פי שיריו של שלמה ארצי, כתיבה ובימוי: יעל רונן, תיאטרון הקאמרי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
