השרים שמחים, העם בוכה

כל השרים יצאו גברים וזה מה שחשוב, מי שהצליח לשפר עמדות וגם מי שתקציבו קוצץ

בנימין נתניהו הרוויח את הקיץ. הוא הצליח להעביר החלטת ממשלה על תקציב 2011-2012 , ושלח את כולם - השמחים, העצובים וגם זוממי מרד כמו אביגדור ליברמן, אלי ישי, יצחק הרצוג ושכמותם - לנוח על זרי הדפנה, או להתבשל במיץ של עצמם.

עד אחרי החגים. עד תחילת אוקטובר. ואז, התקציב יהיה הבעיה הקטנה של הממשלה והקואליציה. סוף חג הסוכות הבא עלינו לטובה הוא גם סוף תקופת ההקפאה לבנייה מעבר לקו הירוק. סופה של תקופה שבה הצליח נתניהו איכשהו לאחד בין קצוות של אינטרסים ואידיאולוגיות מימין ומשמאל.

לא ליברמן, לא ישי, לא השרים והח"כים ממפלגת העבודה, וגם לא שרים וח"כים בליכוד לא יפילו ממשלה בגלל חצי מיליארד שקל לכאן או לכאן, גם לא בגלל מיליארד. אבל כל אחד מהם יפיל ממשלה, או יוציא עצמו ממנה - כמה מהם אם תמשך ההקפאה, אחרים אם תתחדש הבנייה בהתנחלויות.

הכנסת תתחיל לדון בתקציב רק בסוף הפגרה, באוקטובר, אז כבר נדע מה הולך לקרות בהקפאה, במשא ומתן מול הפלסטינים וביחסים עם ברק אובמה. העבודה בפנים או בחוץ? ליברמן בפנים או בחוץ? ציפי לבני בחוץ או בפנים? התקציב - לא ממש משנה.

כולם גבר-גבר

וואוו, איזה גברים! כולם גבר-גבר. נתניהו יצא מנהיג; לא נפל למריבה בין הילדים, הצליח להעביר תקציב אחרי שהתעסק איתו בקושי 36 שעות. המלך שלף נייר מהכיס - שכתב אייל גבאי, מנכ"ל המשרד, אחרי שהתרוצץ בין המשרדים - וחתך בין אהוד ברק ליובל שטייניץ.

ברק גם עשה הצגה של מי שנכנע למען החברה, וגם קיבל את כל התוספת שרצה, אפילו יותר משציפה. מערכת הביטחון ידעה היטב לחשב את יחסי הכוחות והאינטרסים בממשלה, וגם על סמך זה חישבה את דרישתה לתוספת בתקציב הביטחון. שוק פרסי; המוכר יודע שתתמקח, אז הוא קובע מראש מחיר גבוה, אחר כך הולך לקראתך ומוריד מחיר. אל דאגה, הביטחון לא ייכנס לדיאטה בשנתיים הבאות.

שטייניץ יצא שר האוצר הראשון שנאבק מול הביטחון והצליח. אפילו היה מוכן עם תשובה לשאלה המנגחת: איך זה שרק לפני שנים אחדות, בהיותך יו"ר ועדת החוץ והביטחון נלחמת בעד העלאת תקציב הביטחון, ועכשיו... מהיום אמור: יובל הוא שר האוצר, הוא רפורמיסט.גם הוביל תקציב דו-שנתי פעם שנייה, למרות כל המתנגדים, גם הצליח לקצץ מהתוספת לקיצוץ בביטחון, והעיקר, וזאת באמת הדרמה של התקציב הזה, קיבע בתודעה את העלאת גיל הפרישה לפקידי החאקי, מ-43 ל-50 (מהלך שיתבצע, אם יתבצע, במשך 10-15 שנה). הוא אפילו ניצח את הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, שהסכים, בקושי, לגיל פרישה ממוצע של 48-49.

גם אשכנזי יצא גבר. האוצר הרי דרש להעלות את גיל הפרישה ל-57, אז הנה, גם אשכנזי הכניע מישהו.

אביגדור ברח

ואביגדור ליברמן? גבר-גבר ידוע. הוא בכלל לא הגיע. נסע. "אל תנסו להתקשר לאיווט, הוא לא יענה", אמרו שרי ישראל ביתנו לראש הממשלה כשרצה לדבר איתו. ליברמן הפקיד את סטס מיסז'ניקוב על דרישות התקציב של שרי מפלגתו - ביטחון הפנים, תשתיות, תיירות וקליטת העלייה. רק שמיסז'יניקוב לא קרא את המפה. ישראל ביתנו באה עם דרישות גבוהות, שהתבססו על ההנחה שנתניהו חייב לליברמן.

חייב לו את העלבון הפומבי כשלא סיפר לו שהוא שולח את פואד בן אליעזר להיפגש עם שר החוץ הטורקי; חייב לו את התמיכה באי-העלאת שכר המינימום, למרות שזה פוגע בבוחרי ישראל ביתנו. לזה הוסיפו גם התבססות על קרבה רעיונית בין ליברמן לשטייניץ. אבל דרישות התקציב שלהם היו גם גבוהות וגם לא מסודרות.

השר לביטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ', יכול לצעוק עד מחר על שכרם הנמוך באמת של השוטרים, אבל לא מוכן לפעול בניגוד לאינטרסים של חבריו בכירי המשטרה - תתי-ניצבים, ניצבים והמפכ"ל - ולנתק את הקשר בין שכר הצבא לשכר במשטרה. ההצמדה הזו טובה לבכירי המשטרה, אבל הרסנית לשוטרים, שרובם פועלים כל שנותיהם במשטרה בדרגות נמוכות, המקבילות לדרגות של צעירים בני 20 בצבא.

מיסז'ניקוב, למרות שהפסיד את התקציב, גם הוא יצא גבר. הוא העז לצעוק על ראש הממשלה, אל מול פני הממשלה. וזה הופיע בכל העיתונים! איזה שובב אמיץ.

גם ליברמן יצא מנצח. הנה הוא מייבש את נתניהו מאז מיום שישי, וזה יימשך עד מחר (ב'). מיד בסיום ישיבת הממשלה הורה ליברמן לאנשיו לא לפתוח את הפה. עכשיו כולם מחכים למוצא פיו מחר, במסיבת עיתונאים שזומנה מקזחסטן.

גם אלי ישי, ראש ש"ס, מחייך בלב. בממשלה הוא הפסיד את ביטול הקפאת הקצבאות, אז מה? ש"ס באופן מסורתי שומרת את קרבות התקציב שלה לכנסת. גם האוצר יודע את זה, וגם הוא כנראה כבר הכין איזו "רזרבה" שמנמנה לדרישות של ישי וחבריו.

אליה עוד יוסיף ישי עוד איזו מנת מנעמים משלו. אפשר שהוא יהיה זה שיקבע, באוקטובר הקרוב, אם יש לנתניהו ממשלה, במקרה שהעבודה, אולי, תצא ממנה או שישראל ביתנו, אולי, תצא ממנה, או שקדימה תיכנס או לא תיכנס.

אין חזון

הממשלה מנצחת והמדינה מפסידה. אין שום חזון בתקציבי השנתיים הבאות. אין החלטות גדולות, אין רפורמות שישנו את פני המשק, אין השקעות מכוונות מטרה. אין בכלל מטרות. העוני ימשיך לחגוג, אמהות חד-הוריות ימשיכו לסבול מהאבסורד שאם הן יוצאות לעבודה - הקצבה שלהן נחתכת. הבריאות תמשיך לדשדש, החינוך אמנם מקבל עוד קצת, אבל מהפכה לא תהיה.