מהומה, מאומה ומה שביניהם

גיא פינס מתייחס ברצינות הגדולה ביותר לחומרים הכי לא רציניים שמקיפים את חיינו

"ערב טוב עם גיא פינס", ה' 22:00, ערוץ 10

אם אתם מהאנשים החרוצים הללו, שגם בסוף שבוע עבודה מפרך משלטטים את דרכם הטלוויזיונית בין ערוצי המדע, ההיסטוריה והדוקו, במטרה לגלות עוד איזו פיסה נכספת של תרבות גבוהה - ההמלצה הזאת אינה בשבילכם.

לעומת זאת, אם אתם חושבים כמוני - שחלק מתפקידה של הטלוויזיה הוא לעשות "ריסטרט" למוח, לאפשר לו לנוח, לשכוח ולהתחיל מחדש אחרי שהרצתם קצת חומרים קלים לעיכול - אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להפסיד את התוכנית היומית של גיא פינס, אולי האיש שמתייחס ברצינות הגדולה ביותר לחומרים הכי לא רציניים שמקיפים את חיינו.

המנעד נע לרוב בין נינט לנועה וולמן, או בין לינדזי לוהן לפאריס הילטון, ואם יש לכם ביקורת חמורת-סבר נגד תרבות הסלבס, המהדורה היומית הזאת יכולה בהחלט לגרום לכם לאולקוס.

מצד שני, רק השבוע נראו שם מראות קשים כמו אותה הגברת לוהן שנכנסת לכלא (בעוון נהיגה בשכרות) או מיכל אמדורסקי מאבדת את תחתוניה אל מול המצלמה. בדיוק (גם) בשביל זה יש טלוויזיה.

יש כרטיס מועדון

"מועדון לילה", ו' 21:20, ערוץ 2

בעת הצפייה ב"מועדון לילה" של השבוע שעבר לא יכולתי שלא לתהות בעצב האם נחרץ דינה של כל תוכנית פאנל להפוך למופע מרגיז של צעקות.

לכאורה, כל עולמות התוכן שבעולם מפרידים בין "פופוליטיקה" ודומותיה לבין "מועדון לילה". למעשה, התוצאה הטלוויזיונית היא כמעט זהה: צעקות, צעקות ועוד קצת צעקות.

אני נושא עיניים כלות למסך: בעונות הקודמות שלה חילצה ממני התוכנית הזו פרצי צחוק משוחררים. לפעמים ניסיתי, ממש כמו בחידוני טריוויה, לתת את התשובות המוצלחות בעצמי (למגינת-ליבם של בני הבית).

"מועדון לילה" היתה כל מה שאפשר לבקש מתוכנית שאמורה להצחיק, אולי מבלי שהתכוונה לכך. היא הצליחה להיות רב-שכבתית, לשלב הומור חזותי שגרם לבתי בת ה-5 לצחוק, ביחד עם בדיחות מתוחכמות יותר. היה בה הומור פנימי שנגע לדינמיקה בין חברי הצוות, וכרגיל, כמו שמוכר לנו עוד מימי "זהו זה" העליזים, היה זה מצחיק יותר מהבדיחות המתוזמנות.

למרבה הצער, כמעט דבר מזה לא שרד בעונה החדשה. אולי זו ההצלחה שהפכה לעול על כתפיהם של חברי הפאנל. אולי הם איבדו את החדווה של מי שמתכנסים מדי שבוע ולא מאמינים שמדינה שלמה צוחקת מהשטויות שלהם.

כמעט 10 שעות מצלמים שם כל תוכנית, מתקנים, מוחקים, מגהצים, ועדיין הם לא מצליחים לזקק אפילו שעה אחת ראויה לצפייה. יכול להיות שזה נגמר?

עלובות החיים

"קוראים לי אחלאם", שבת 21:00, ערוץ 8

יש רעות חולות שנוגעות מאוד ללבי, אבל אני לא מוכן לקחת אותן על מצפוני כיהודי וישראלי. זו אולי הנקודה היחידה שהצליחה להרגיז אותי בסרט התיעודי הנפלא והעצוב הזה. הקשר לכאורה בין הסגר על השטחים לבין העובדה שאיחרו לגלות את מחלת הלוקמיה של ילדה פלסטינית, הוא קצת מקומם.

יש דברים שאי-אפשר להפיל על "הכיבוש", וסביר מאוד להניח כי גם תחת שלטון ירדני או פלסטיני עצמאי, לא היה מצב הרפואה בשטחי הרשות הפלסטינית טוב יותר (בלשון המעטה).

אבל כאן נגמרת הביקורת שלי על הסרט המרגש של רימה עיסא. ימיה של אחלאם ספורים, ויתרה מכך - רעים מאוד: סביבתה, שעבורה מחלת הסרטן היא "כמעט מדבקת", מנדה אותה, והאדם האחרון שנשאר לצידה של הילדה האומללה היא אמה המסורה, עאישה.

אבל גם האינסטינקט האימהי הזה עומד למבחן כאשר בעלה מאיים להתגרש ממנה אם לא תחזור למלא את חובותיה בבית. במקביל נקרעת האם בין בתה החולה לבין 5 אחיה הבריאים, שזקוקים לה גם הם.

סיפור עצוב וקשה לעיכול, על מאבקן של אם ובת נגד חברה שמרנית ואכזרית.