"אם הייתי יודע על מה ההצגה אין סיכוי שהייתי בא", רטן האדם שישב לצדי באוזניי אשתו עת ניתן האות לצאת להפסקה, והסביר: "כל השנים האלה אני מתחמק מלפתוח את הנושאים האלה, אז דווקא עכשיו אני צריך להתמודד עם זה. למי יש כוח... די כבר!". את חוסר הנוחות של השכן הזמני שלי יכולתי להרגיש בנקל גם בחלקה השני של ההצגה: רגלו רעדה, נשימותיו התארכו, ידיו לא מצאו מנוח. ניכר היה שהוא ממתין בקוצר רוח שהמסך ירד על מנת שהוא יוכל לשוב לביתו ולדחוק את השדים בחזרה אל הארון.
אני יכול להבין אותו. כמי אשר נמנה על מה שמכונה דור שלישי, אני יכול להעלות בדעתי עוד כמה משכבת גילו של השכן הרוטן, בני הדור השני, שלא היו ששים להיקלע למחזה פרי עטה של סביון ליברכט ללא הכנה מוקדמת. מדובר במחזה המאיר זרקור ריאליסטי ובלתי מתפשר בעוצמותיו אל מערכות היחסים השבורות בין הניצולים המצולקים מהזוועות שחוו לבין ילדיהם הנושאים בנפשם את זכר הקורבנות, ואשר קרויים על שמם.
רוח'לה יח
"רוחל'ה מתחתנת" מציגה משפחה שבורה כזאת: אב (שלוימה) ושתי בנותיו (רחל ולאה). משפחה שבה המתים מוסיפים להשליט את מרותם על החיים: בין אלה הרוחות מאושוויץ, ובין זוהי אם המשפחה שמתה לאחרונה, ושהאב מוסיף להתייחס אליה כאל ישות קיימת, מערבב לה סוכר בתה, מביט בתמונתה בהערצה מהולה בצער, ונועץ בה בכל הזדמנות. משפחה שבה כל דמות מתהלכת עם גיבנת של סודות, שמחד מאמללים את חייה, ושמאידך היא חוששת להתעמת עמם, פן עימות כזה יפר את האיזון הדק והמאוד שברירי שמאפשר את קיומה.
משפחה, שהודות לצירוף מקרים מין הגיהינום, שנוחת עליה בעת מציגה רוחל'ה בפני אביה את בכיר ליבה אהרל'ה, נאלצת להתמודד בעל כורחה עם העבר המקבל פני קאפו שנוי במחלוקת ממחנה ההשמדה.
ששון גבאי במבטא פולני
"רוחל'ה מתחתנת" אינה הצגה קלה לצפייה, והבמאית ציפי פינס לא נוקטת צעדים על מנת להקל על הנפש. ההפך הוא הנכון, לבד מכמה הרפיות קומיות באדיבותה של הבת לאה (מיה דגן), בחירת הבימוי היא להעצים את הדרמה עד לכדי התפוצצות הלבה מן ההר, ובכל תמונה שרק ניתן, לשלוח את הצופה אל הממחטות. לזכותה של פינס ייאמר שהיא עושה זאת ביעילות ובענייניות, תוך שהיא נשענת על תצוגת משחק רבת עוצמה. פינס אינה מבזבזת זמן יקר על תיאור הנפשות הפועלות בהצגה, ומסתפקת בלסמן אותן בקווים כלליים, מתוך הכרה שהקהל המקומי מכיר היטב את הרקע גם בלי שילעסו לו אותו. מדובר בבחירה מוצלחת.
בחירה אחרת, מוצלחת פחות, באה בקטעי המעבר בין שלוש הדירות שבהן מתרחשת העלילה. בכל פעם הורד המסך לטובת התאמת התפאורה מאחור, ובזמן זה הוקרנו תמונות בשחור-לבן מאלבומן המשפחתי של הדמויות. את המניע הנוסטלגי לכך מסבירה המחזאית ליברכט בתוכניית ההצגה, אבל הביצוע עומד לרועץ וסודק את אמינות הדמויות שנבנית על הבמה בעמל רב. יכול להיות שהפתרון היה מגיע בבחירת תמונות אותנטיות ברוח התקופה ולא בעיבודי פוטושופ חלולים, שקצת מגחכים את הסיטואציה.
אי אפשר כמובן בלי כמה מילים חמות על צוות השחקנים וששון גבאי בראשם. גבאי מגלם פולני מבוגר באמינות מעוררת השתאות, ומראה בפעם המי יודע כמה עד כמה רחב הוא המנעד שלו. ענק, וכל מילה מיותרת. עוד הותירו חותם מיה דגן כלאה; קרן צור כרוחל'ה; אברהם סלקטר כחבר האב סטאשק, שמגיע מארצות-הברית עם קופת שרצים משלו; בנו (במציאות לא בהצגה) מיכה סלקטר שמגלם את החתן המיועד אהרל'ה בקור רוח ובחן רב; וכן אורי וידיסלבסקי שהרכיב פסקול מוזיקלי בניחוח פולני.
בפרפרזה לסרטו של מייק ניואל, אפשר לסכם ולומר ש"רוחל'ה מתחתנת" היא גרסת הארבע לוויות וחתונה אחת לתקומה היהודית. חתונה שמנסה לגבור על השדים מן העבר ולהתממש כנגד כל הסיכויים.
"רוחל'ה מתחתנת", מאת: סביון ליברכט, בימוי: ציפי פינס, תיאטרון בית ליסין
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
