תפרון ניצלה את הפירצה

לחברות הדואליות - אלו שנסחרות בשוק ההון המקומי ובמקבילו האמריקני - יש חיים יחסית קלים. הרגולטור המקומי מתייחס אליהן בכפפות של משי לבל יארזו את מיטלטליהן ויברחו מכאן, ואילו הרגולטור האמריקני מתייחס אליהן כאל נטע זר שאיבד את דרכו ולכן אין להחמיר עימו.

כך, נופלות אותן חברות דואליות בין הכיסאות הרגולטוריים, והיחיד שמפסיד מכך הוא אותו צלע במשולש שלמענו אמור הרגולטור להילחם - ציבור המשקיעים. זה יוצא נפסד במיוחד כאשר החברה בה הוא מושקע אינה חייבת להגיב על שמועות בגין מהלך מהותי, שעלול להשפיע על המסחר במניותיה (לדוגמה, מו"מ למכירתה).

תפרון , חברת טקסטיל שנקלעה לקשיי נזילות, נסחרת הן בשוק המקומי והן באמריקני, אך אינה מוגדרת כדואלית מאז שנזרקה מהיכל הקודש של בורסת ניו-יורק ושכרה דירה בבורסה שמעבר לדלפק.

למרות זאת - נראה כי החברה עדיין מתנהגת כדואלית. תפרון הודיעה ביום ראשון שעבר, כי כבר לפני למעלה מחודש חתמה על מזכר הבנות עם חברה זרה שתשקיע בה עד 4 מיליון דולר. תפרון נסחרת לפי שווי צנוע בגובה 13 מיליון דולר - רק פי שלושה משווי ההשקעה הצפויה בה.

תפרון נעזרה באחד מחוקי רשות ניירות ערך כדי לתרץ את העיכוב בפרסום דבר המזכר ("הפרסום עלול למנוע את השלמת העסקה או להרע באופן ניכר את תנאיה"), אך התירוץ נראה מעט מצוץ מהאצבע. לתקשורת הכלכלית - נודה ולא נבוש - יש לא מעט השפעה, אך את מספר הפעמים בהן גרמה לביטול של עסקה כזו או אחרת אנו יכולים לספור על אצבעות כף יד אחת. יותר מזה. השקעה של 4 מיליון דולר בחברה ששווה 13 מיליון דולר - וזאת אחרי גל העליות האחרון במניה - אינה בגדר עוד עסקה. לפי מיטב הבנתנו זו עסקה שצפויה לשנות את מבנה הבעלות על החברה, ואולי אף לדלל באופן משמעותי את חלק מבעלי המניות בה.

עסקה שכזו, רגישה ככל שתהיה, אמורה הייתה להפוך למנת חלקו של ציבור המשקיעים בתפרון מהרגע הראשון בו החלה להתבשל, ולא לאחר שהשוק הבין לבד את אשר עומד לקרות, ותפרון החלה לחשוש שעוד רגע זהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, ידפוק על דלתה וידרוש הסברים.

גושן לא דפק על הדלת וספק אם יעשה זאת. לכן, ההיתממות של תפרון מבליטה שוב את אוזלת היד של רשות ניירות ערך, שלעיתים שוכחת את המטרה לשמה הוקמה.