אני איתה גמרתי

כך שיטחנו ספקטרום חוויות שלם למושג אחד: "מדהים" ■ מאמר העורכת של "ליידי גלובס"

די, זהו. קצתי, מאסתי, בחלתי. לא יכולה לשמוע את המילה הזו יותר. כאילו נגמרו כל מילות התואר בעולם, ונשארה רק היא: "מדהים".

נוצצת, מסעירה, מבטיחה. ובעצם כלום. בדרך כתשה כל ניואנס, גוון, עומק, אותנטיות.

חזרנו מרוצים מהחופשה בחג. דווקא טובה. מלון בוטיק רומנטי. שילמנו בהתאם. אבל אז פגשנו אותו. עוד לפני ששאלנו הוא דאג לספר בקולי קולות: "היה מדהים, ענק".

משהו בשביעות-הרצון העצמית שלי התחיל להתערער. ואנחנו חשבנו שלנו היה משהו מיוחד. תראו אותו: בחצי מחיר הוא קיבל, מסתבר, חוויה עילאית.

אבל זה לא נגמר פה. הוא הפליג וסיפר על העסקים שלו ("מדהימים") ועל הבית שהוא בונה ("מדהים") ועל הבוס שלו - מה אתם יודעים, איש מדהים. בשלב הזה הבנתי ששוב נפלתי בפח. הנה עוד אחד נגוע. אחד שנגמרו לו המילים. שחוויית החיים שלו היא אחת: מדהימה.

הוא, כמובן, לא חריג. רובנו הפכנו כאלה. אם זה לא מדהים, אז חבל על הזמן שלנו. אנחנו פנויים רגשית רק לדברים הכי הכי. החיים קצרים, באנו לפה ליהנות - אז הבו לנו את השפיצים, תטריפו, תגרו, תהממו אותנו. אין לכם סחורה? אז יאללה, קישטה.

כשאמרתי להוא על המקום שלו, שהוא יפה, הוא הרגיש מושפל. "יפה?", הוא הסתכל עליי פגוע, "יפה זה לא מילה". נשבעת. זה מה שהוא אמר.

פלא שאני פוחדת להתקשר לחברה ששלחה אליי את הספר החדש שלה? הרי כל פידבק שהוא פחות ממדהים יגרום לה עלבון צורב. אבל אני, מה לעשות. שוב לא התעלפתי.

מה קרה לנו? איך הפכנו שבויים של ההפרזה?

איך שיטחנו ספקטרום שלם של חוויות למושג אחד? אם לשפוט לפי השפה שהשתלטה על המרחב התרבותי, אז אנחנו חיים במצב תודעתי של תדהמה כרונית.

ההשטחה הזו משקפת אותנו. הזילות של המשמעות. אפילו הסופרלטיב הכי קיצוני עובר תהליך של בנאליזציה. באמת הכול כל-כך מדהים? אז או שאנחנו משקרים בלי להרגיש, או שאנחנו חייבים להפריז כדי לתת תוקף לדברים, כדי ליצור עניין. אחרת, מי יקשיב לנו? הרי אם זה לא מדהים - זה לא קיים.

אז בואו יחד נדליק משואה לתפארת תרבות הזיוף וההקצנה.

זה נראה לא קשור, אבל האם לא אותה הפרזה היא זו שדרדרה את המערכת הפיננסית למשבר כלכלי עולמי? האם לא היא שהביאה למצב של עמידה על פי תהום, של כמעט קריסה? מה זה היה אם לא הפרזה: בתחכום, בגירוי, במינוף, בתאוות הבצע, במניפולטיביות.

אז בחרנו ללכת הפוך. אנחנו הולכים על ככה-ככה.

כן, כבר שכחנו שגם זה לגיטימי. ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין דווקא היא זו שתפסה אותי: הדמות של ככה-ככה. היא, ולא הכוכבת הראשית הגרנדיוזית, ללללה.

ככה-ככה. מטאפורה לסיכום חיים מפוכח. של חלוף השנים, דעיכת התשוקה, הרביצה הנינוחה. נחה 30 שנה, ואחרי שהיא שותה תה כל היום היא הולכת לישון, עייפה מרוב מנוחה. בזה היא מסתפקת, מאושרת בחלקה. זה מה שיש. דווקא ללללה האמביציוזית מקטרת על החיים שהבטיחו ולא קיימו.

ככה-ככה באפרוריות הזנוחה והמשועממת שלה היא הברקה, שלא לומר מדהימה. אבל הי, גזרתי על עצמי הימנעות. לא מתכוונת להשתמש במילה הזו. גם כשהיא בדיוק מה שהיא. היא התרפטה ונשחקה ורוקנה מתוכן עקב שימוש יתר.

זה עוד תוצר של העלייה בסף העוררות. כשאנחנו מופצצים בכל-כך הרבה גירויים, השפה חייבת להיות עוד יותר מוקצנת כדי לפרוץ, להשיג לעצמה נפח. נכון, זו רק שפה, פיקציה, מגה-דימוי שקשור באופן רופף למציאות. אלא ששפה קובעת תודעה.

מצד שני, מה האופציות? אם תחזור מחופשה ותאמר את האמת - שהיה נחמד, איפה זה שם אותך? אולי זה הופך אותך לסוג של לוזר, שלא באמת יודע ליהנות, שלא מצליח לארגן לו ריגוש גדול מהחיים, שאין לו פאנץ' לספר.

אבל אם הכול, אבל הכול, הופך להיות גדול מהחיים - אז החיים לא הופכים קצת קטנים עלינו?

vered-r@globes.co.il