האי היווני שלי

א. אז היינו בחופשה וחזרנו. כמה מהקוראים אפילו הרגישו, מה שחימם את ליבי. חלקם, כמה מתוק, אפילו דאגו לי. אין מה לדאוג, חברות וחברים, אני כאן על העמוד הזה עד הפנסיה ומעבר לה, עד כמה שהדבר תלוי בי. אני יודע שבהתחשב במצב שוק העבודה, ובמיוחד בתקשורת, מדובר בתמימות; ושתמימות, במיוחד בגילי המופלג - 40 קיצים לוהטים (לא מזמן. וחסכתי מכם טור יום הולדת בכייני. אל תודו לי) - היא כבר על סף האהבלות, אבל זה מה יש.

על החופשה עצמה אין הרבה מה לספר, לשמחתי. אי יווני: בטן, גב, אוזו, דגים ושנות צהריים ארוכות ומתוקות. דבר לא קרה ודבר לא אמור היה לקרות. לעשות דברים, אני תמיד אומר, כל אחד יכול. אבל לא לעשות כלום - בשביל זה צריך אופי.

באשר לחזרה הביתה, זה תמיד סיפור מורכב יותר. אני לא מהמתבכיינים. עד כמה שאני אוהב לנדוד (ולא אפספס את ההזדמנות להשתמש שוב בפרפראזה שלי: מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לנדוד יותר) אני גם די אוהב לחזור חזרה לארצי האהובה. כזה אני, פטריוט.

ובכל זאת, דבר אחד העיב על שמחת המפגש המחודש. היה זה הרעש. אחרי שמונה ימים בשקט די מוחלט, כשרק אוושת הגלים המלחכים את החוף וקריאות השחפים מפירים את הדממה, או יותר נכון מדגישים אותה, מצאתי את עצמי יושב במרפסת שלי וקורס, פשוטו כמשמעו, תחת עומס הדציבלים.

ב. זה היה הבוקר שהיה: משאית עושה רוורס עם הטו-טו-טו המחריש, 6 מכוניות מאחוריה צופרות לה עם הביפ-ביפ המאוס, מסור דיסק שמפעיל שיפוצניק אצל השכנים ממול מנסר לי את גזע המוח עם האיייייי המקולל, פועל ניקיון עובר ברחוב עם ה-blower הנאלח, תינוק בוכה מהדירה למטה, דיסק של מירי מסיקה מהדירה למעלה, שתי ילדות עוברות ברחוב ומדברות בקולי קולות, בלה-בלה-בלה, זה מפעיל רדיו, והרי החדשות, ההוא מקבל סמס, אופנוע עם אגזוז מהגיהינום, כלב נובח, אנשים רבים על חניה, מטוס חוצה את השמיים, אמבולנס באבן גבירול, ווי-אוו-ווי-אוו, גבר שמן מתווכח עם פקח חניה, חתול מפעיל אזעקה של מכונית והרדיו מגביר את עצמו בפרסומת לדיור מוגן. אבל מי יגן עלי?

וכל אלה הם רק הקולות שיכולתי לאבחן. מעל כל זה, או יותר נכון מתחת לכל זה, רחש לו איזה זמזום תמידי ומתחת לכל זה, או יותר נכון מעל כל זה, נדמה היה לי ששמעתי איזו נהמה. חשבתי שאני משתגע. זה היה טראומתי. עצמתי את העיניים חזק וניסיתי לדמיין את הדממה. לא הצליח לי.

ג. ואז, בדיוק כשחשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, צלצל הטלפון. בחורה מ-AIG, קולה רם ונישא כאילו היא מדברת עם מגאפון, הציעה לי לעשות ביטוח על תכולת הדירה.

לא מעוניין, אמרתי, תודה רבה.

למה אתה מחכה, שאלה הבחורה, שהבית שלך יישרף?

למה ככה, שאלתי. הבנאדם רק חזר לארץ.

מה אתה חושב, הרימה את קולה, שלא יכול לקרות לך אסון? שאתה מחוסן?

תסלחי לי, אמרתי, אבל אני בדיוק מנסה להשתקם מחופשה ואין לי פנאי נפשי לתרחישי זוועה.

אתה עושה טעות, עכשיו היא ממש צעקה, היום יכולים לפרוץ אליך ולקחת את כל מה שיש לך, שלא לדבר על מלחמה. על הפצצה האיראנית שמעת?

שמעתי משהו, עניתי, אבל אני לא מאמין שזה יקרה.

זה ממש הרתיח אותה. אתה לא נורמלי, צווחה, מנקבת לי את עור התוף, מחר יכולה להיות רעידת אדמה והכול ילך. אתה קולט את זה?! אתה מבין מה שאני מדברת אליך?!

אל תתקשרי אלי יותר, לחשתי וניתקתי, תשוש, מותש, גמור, מעוך.

כל מה שרציתי זה שנייה אחת של שקט. תלמידי בית-הספר שבסוף הרחוב יצאו בדיוק להפסקה ועשו תחרות מי מרחיב בצרחותיו את החור שבאוזון.

נכנסתי לשירותים ותקעתי את הראש באסלה.

ד. אבל הקטע הבאמת טרגי בכל הסיפור הזה - לא עם הביטוח, עם הרעש בכלל - זה שאחרי יומיים הכול עבר. ז'תומרת שום דבר לא עבר, זה רק אני שהתרגלתי. חושיי קהו להם מחדש, אוזניי נסתמו להם, שבתי להיות האדם האורבני שאני, זה שמסור דיסק על הבוקר בשבילו זה כמו קריאת הגבר, משאית שעושה רוורס היא כמו ציוץ ענוג של ציפור וקול ה-blower הוא לא יותר מרעש לבן בצד הגולגולת.

נזכרתי באביה של אהבתי הראשונה, אדם שאהבתי עד למאוד. הוא תמיד היה אומר דברים מצחיקים כמו: בוא נפתח את כל התריסים, נשים תקליט של שקט ונגביר את הקול עד הסוף, עד שכל הרחוב ידמום לו.

לו רק ניתן, לו רק ניתן - הייתי עושה זאת מזמן.

ה. רק לפני שבועיים ביכיתי פה את העובדה שיש לי ילד צרחן והנה אני שוב כותב על הרעש. יכול להיות שהפכתי לנרגן, קשה לפסול את האפשרות הזו, יכול להיות שהגיל מביא אתו רגישויות חדשות. אבל יכול גם להיות שאני צודק. מאחר שהיום אני נדיב עם הפרפראזות תוצרת בית, אתן לכם עוד אחת שחיברתי בעצמי: גם לוח שנה מקולקל צודק פעם בנצח.

ו. השיבה. בכל מקרה, כשמדברים על שיבה למולדת האהובה ועל ההמולה הבלתי נגמרת, נדמה שאי אפשר להתחמק מההרעשה האחרונה של חוק הנאמנות וחוקים פשיסטיים אחרים שנמצאים בקנה, כמו חוק הטרור שיכול להפוך אתכם ואותי לטרוריסטים בקלות. כל מה שצריך זה שאיזה שב"כניק שלאשתו כאב הראש בלילה. המשפט האחרון, אגב, יכול להיחשב כאקט טרוריסטי בפני עצמו. כתובתי שמורה במערכת. אני מחכה. בואו לקחת אותי.

באשר לחוק הנאמנות, מאחר שאני רואה את עצמי כאזרח נאמן אחושילינג - נולדתי פה, אני גר פה, את ילדיי אני מגדל פה, משלם פה מסים, אין לי אזרחות זרה, גם לא תהיה לי, אפילו בצבא הייתי, אני יהודי, אני אוהב פלאפל, אני דובר את השפה וגם כותב בה וכבר בראש העמוד הצהרתי על אהבתי למדינה. כמו כן, אין לי עסקים בחו"ל כמו לליברמן ולא חברים בכלא כמו לישי. אני נורמטיבי לחלוטין - כך שאין לי שום בעיה לחתום על הצהרת נאמנות.

יש לי רק הצעה קטנטנה לתיקון. כל-כך קטנטנה שאף אחד לא ירגיש. במקום לכתוב "יהודית ודמוקרטית" אני מציע לכתוב "פונדמנטליסטית, גזענית, דיקטטורית, שקרנית, אטומה וחזירה קפיטליסטית ברוח המצעים של ליברמן וישי".

עכשיו איפה אני חותם?

ח. יהודית? איזה יהודית, תגידו לי? היהדות של אלי ישי היא לא יהדות. דמוקרטית? איזה דמוקרטית, תגידו לי? הדמוקרטיה של ליברמן היא לא דמוקרטיה. כיהודי, כישראלי וכגבר בעל שיער פנים אני מתבייש להיות באותה קבוצה עם שני אלה. מאחר שאין סיכוי להניא אותם מדעותיהם החשוכות, נותר לי לבקש מהם רק דבר אחד: לפחות תתגלחו, למען השם. המחשבה שאני חולק אתכם יותר משתי תכונות פשוט לא נותנת לי מנוח.

שימו לב גם איך שבדיוק אותם האנשים שמדברים גבוהה-גבוהה על נאמנות וערכים ורואים עצמם כשליחי ציבור נלחמים כאריות נגד הציבור ולטובת הונו הפרטי של טייקון כזה או אחר כשזה מגיע לסוגיית התמלוגים.

ט. אומרים שעל ראש הגנב בוער הכובע. אומרים גם שהראשון שהריח הוא זה שהפיח. שני המשפטים האלה יכולים להסביר יופי את המנגנון הנפשי של כל האלה שצווחים כל-כך חזק על נאמנות וערכים ופטריוטיות ויהדות. אם היו להם את התכונות הנ"ל - אם היו להן אותן באמת - לא היה דחוף להם כל-כך לדרוש אותן מכל האחרים.

 דרור פויר