פישר פרייס

את הקרקס הזה מכיר כל הורה היטב. הילד, כאשר הוא לא חולם ועושה במכנסיים, פולט את אחת משתי מילות הקסם: קקה-פיפי, ונותן את האות לפתיחתה של מסיבת הפרשות רבת משתתפים. סבים ודודות, דודים וסבתות - כולם נקראים אל זירת ההתרחשות, צובאים על הכניסות, תופסים מקום של כבוד, ופורצים במחיאות כפיים סוערות למשמע כל בלופ שנוחת בגאווה במימי האסלה. מיד לאחר מכן מגיעה חלוקת המדליות, אותות הצטיינות למשתין חסר הניסיון: "פיפי פרס" לתפארת העם היהודי העושה צרכיו בציון.

איחש פישר (שמואל וילוז'ני), משתין משופשף והאנטי גיבור התורן של לוין - שעל חיבתו העזה להפרשות הגוף במחזותיו נדמה כי אין צורך להרחיב, לא שיער שזה הפרס שימתין לו בתום עוד השתנה בזרימה דלילה. בעודו ממתין שהקטן שלו יסיים את משימתו הדלה, נושר לו הפישר וצף באסלה. איחש ממהר להזעיק עזרה, פרמדיק שישלוף את איבר המין מהמים העכורים, ישים בקרח, ויוביל אותו לבית החולים שם יאוחד עם בעליו, הפישר הגדול. אבל איחש לא מביא בחשבון את האישה שמחרבנת לו על התוכנית, הלו היא פנרבחצ'ה (קרן מור) שישבנה הולך לפניה.

היא צריכה דחוף יציאה ושום דבר לא יעצור בעדה. עכשיו זה כבר איחס פישר, וגם הפרמדיק (מוטי כץ) שמגיע לא רוצה להכניס את ידו אל בין גושי הקקה על מנת לחלץ לאיחש את הקטן.

למזלו של איחש, הפרמדיק מחלטר אחרי שעות העבודה כאינסטלטור, אז כשתיגמר המשמרת באמבולנס הוא יוכל להכניס את היד לאיחס ולהוציא את הקטן של איחש.

לרוע מזלו של איחש, פנרבחצ'ה בעלת התחת הכביר, נזכרת שהיא שכחה להוריד את המים והיא חוזרת לזירת הפשע הצפה. היא לא מתרככת למראהו של איחש מרכין את ראשו אל האסלה ומתפייט אל הקטן שצולל שם, על כמה בלעדיו חייו אינם חיים. הקקה הוא שלה, רכושה, יצירתה הבלעדית, ואף אחד לא יגע לה בו. היא מורידה את המים, שולחת את הקטן למצולות, ואת איחש בעקבותיו.

משחק עשוי היטב

כמו ב"החוטם" של גוגול, שם מתרוצץ הפקיד השחצן ברחבי סן פטרסבורג בחיפוש אחר האיבר המגדיר את הווייתו, לוין שולח את איחש למסע אל חוץ לארץ ואל פנים הנפש, בחיפוש מופרך וריאליסטי גם יחד אחר קטנותו הבלתי אפשרית של האדם. וילוז'ני עושה עבודה מצוינת ויסודית במציאת הדמות הלוינית, ולרגעים רבים מייצר את התחושה שאכן מסתובב לו כאן אדם נטול קטן. קרן מור מדויקת וגם יתר השחקנים מציגים משחק דמות עשוי היטב.

אבל, וכאן מגיעה גם האכזבה המסוימת מן ההצגה בבימויו של רוני פינקוביץ', תחנות ההמשך במסעו של איחש לא מצליחות לרתום את המומנטום מתמונת הפתיחה הנהדרת והמאוד משעשעת, שתוארה קודם לכן באריכות. התוצאה המתקבלת היא הצגה שמתחילה מצוין, אבל מאבדת גובה ואנרגיות ככל שנוקפות הדקות.

בנוסף, הבחירה באולם "קאמרי 3" הייחודי, המוכר היטב מההצגה "המלט", לא ממלאת אחר הפוטנציאל הרב הגלום בה. אמנם מדובר בבחירה טובה ומתבקשת להצגת תחנות - הקהל יושב במרכז, הבמות פרוסות מסביבו, השחקנים מהלכים בתוכו, וגם התפאורה מרשימה למדי (אורנה סמורגונסקי). אולם הביצוע שמתקבל מנוכר למדי לעובדה שהפעם הקהל יושב מאוד קרוב וצמא למגע ולהתייחסות קצת שונה.

לסיכום, למרות הקצביות הלוקה בחסר והתחושה המעט עייפה המתקבלת בסיום, מדובר בהזדמנות חשובה לפגוש בעולמו של לוין, שכתב את המחזה בשנה האחרונה לחייו. בין אלה הישבנים העצומים, ההפרשות המוחצנות וכמובן השפה העשירה והשמות המשעשעים (מהמאהב הלטיני חומבטוחס ועד לצ'ילבה שלו צ'יליבובקה), איחש פישר הוא דמות לוינית על כל המשתמע מכך, ורק טבעי שבסוף הוא לא יקבל פיפי פרס. ככה זה, החיים קקה.

"איחש פישר", מאת: חנוך לוין, בימוי: רוני פינקוביץ', תיאטרון הקאמרי