תמשיכו לישון בשקט, אתם שם במגדלים. תמשיכו לנהוג באדנות, אתם שם בג'יפים המאובזרים. תמשיכו להתעלם ממה שקורה סביבכם, ברחוב החשוך הסמוך, בשכונה המידרדרת שליד, בבניין המתקלף ממול.
במקומות שבהם רוצחים וגונבים מדי יום ביומו. תמשיכו לישון, חמודים. התנומה לא תימשך זמן רב. עוד מעט והאדמה תרעד.
הנסיקה במחירי הדיור משקפת לא רק את הפער המתרחב בין היצע לביקוש אלא גם את עומק התהום הפעורה בין אלה שיש להם (כסף לקנות דירה) לאלה שאין להם (והם נאלצים לשכור או לגור בפריפריה). בין אלה שהיה להם (עד שפוטרו ואיבדו את עולמם) לאלה שתמיד יהיה להם (כי אבא ואמא ידאגו לכל מחסורם). אלה שאין להם מביטים בעיניים כלות באלה שיש להם. ואלה שיש להם מוציאים להם את העיניים. "כסף", אמרה פעם אמא שלי, "נדבק לכסף". והעשירים, אתם יודעים, נדבקים זה לזה, מתחתנים ביניהם, מתגוררים בקרבת מקום, כמה שיותר גבוה מהעם היושב בציון. אבל לא מספיק רחוק.
והקנאה מחלחלת. והמרירות מתגברת. והפיצוץ מתקרב. זה נראה כרגע דמיוני, מרוחק, בלתי נתפס, אבל עלול להגיע היום שבו העניים, המיואשים, המושפלים, יכו בחזרה. כשעמיר פרץ פרש את החזון האפוקליפטי הזה לפני שנים לא רבות, תקפו אותו בחריפות, טענו שהוא מאיים. אבל הוא רק הקדים את המאוחר. הוא רק רצה להזהיר מההשלכות של התרחבות הפערים בין עשירים לעניים. הוא התכוון לשנאה.
עם ישראל סתגלן, מנומנם ואיטי בתגובותיו. אפשר לדרוך עליו, לדרוס אותו, לסמם את מוחו. אבל גם לסבלנות שלו יש מועד תפוגה. אם הייאוש לא ימצא מענה; אם השלטון המרכזי ימשיך להיחלש; אם בועת הנדל"ן תתפח עוד ועוד - הפצצה תתפוצץ. כי ככה זה בחיים, וככה זה בעולם: לפתע, כאילו משום מקום, אלפי אנשים שאין להם מה להפסיד יוצאים לרחובות ודורשים את מה שמגיע להם.
בסוף, אגב, הם משיגים את זה. ומוכיחים לעצמם שהאלימות משתלמת. ועוד איך.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
