רוני חזקיהו שיחק אותה

עוד הוראה, עוד תיקון, עוד זעזוע. דבר אחד אפשר לומר על רוני חזקיהו: הכוח לא עלה לו לראש. לא השחית אותו, לא בלבל אותו. ארבע שנים - רק רגולטור. רק מפקח על הבנקים. בלי הסתבכויות, בלי תירוצים. במתינות, בזהירות, בצניעות. כש"תפס" מישהו מסדרת ה"גדול מכדי ליפול", עשה את זה בביישנות, בלי שמחה לאיד ותרועות ניצחון. הוא ידע היטב שבג'וב הזה לא קיים ותק נצבר, שהמבחן הגדול הוא המעשה הבא, שאורבים לו בכל פינה, שמחייכים אליו אבל משתוקקים ומתאווים לנפילתו.

השבוע עשה טיפה סדר במשכנתאות. כמה שאפשר. כמה שהמנדט מאפשר. כמה שממשלה יכולה להכיל. עוד ממשלה, עוד ראש ממשלה - חסרי יכולת ביצוע, בורחים מהעימות ההיסטורי ההכרחי לשינוי ייעוד הקרקעות החקלאיות. ברור שהוראות ובנקאות לא ישנו את פני הנדל"ן כל עוד היצע התחלות הבנייה, שנה אחר שנה, נמוך מהביקוש. אבל קצת, בשולי השוליים. לפחות להעיר את הנרדמים, אולי קצת לזעזע אותם. ייתכן שבחודשיים הקרובים, עד הפרידה, הוא יפיל עוד כמה פצצות. אפשר לסמוך עליו שלא יעשה את זה כדי להאדיר את הפינאלה.

למרות עשרות שנים ופריסה רחבה מאוד בבנקאות, הוא לא היה ממש מוכר וחשוף לפני התפקיד הנוכחי. "רוני מי?" היה ראש החטיבה העסקית בדיסקונט, תפקיד מקביל לזה של רקפת רוסק עמינח בבנק לאומי. רק שעליו לא שמעו. אותו לא צילמו במדורי החברה. הוא אפילו לא סיפר שכשנפרד מדיסקונט ועלה לירושלים ויתר על כ-2 מיליון דולר אופציות והפרשי שכר. גם פספס, בכמה שבועות, את הסכמי השכר המרחיבים של המנהלים הבכירים בדיסקונט.

תפקיד המפקח בנה אותו. הוא גדל בתוכו וגדל לתוכו. הוא משאיר פיקוח חזק ואפקטיבי, ותכף יעלה על הסוס ויעשה דרכו לעבר השקיעה, לשקט מבורך שיימשך בשנת הצינון. מתאים לו להצטנן באמת, לא להתחכם ולתחמן כמו שעשו ועושים שכמותו. הוא מבין את עוצמת הכתם. אפשר שיעביר את השנה הבאה בבנק העולמי או בקרן המטבע, אולי בארגון אירופי, משהו רב-לאומי. רק שהחודש האחרון שיבש לו קצת את התוכניות. נולדה לו נכדה. הוא בהיי. נצמד לריח. שנה-שנתיים מהיום, סביר שנראה אותו עומד בראש בנק - ישראלי. גדול. הכי גדול? מול מי יתמודד?

המורה פישר

מצד אחד היו לו הבנקאים. צינים, משופשפים, מתוחכמים, שהתרגלו לסובב את העולם על האצבע הקטנה. מהצד האחר היה סטנלי פישר. חזק, מחוזר, מנהיג המשבר, מלכת בריטניה שעשתה עלייה. המבחן הגדול היה ביחסים עם פישר. הוא יכול היה להרים אותו או לגמור עליו. נקודת ההכרעה היתה בפרשת ההדחה של דני דנקנר מראשות בנק הפועלים. צעד אחד, מילה אחת - וחזקיהו היה מוצא עצמו מרוח על הרצפה. רצפת לשכת הנגיד. זה היה שדה קרב עתידני, אטומי ומלא אי-ודאות.

אבל הוא שיחק אותה. לא זז בלי שהבטיח תמיכה מלאה ומעורבות אישית שלמה ופומבית של פישר. למרות זאת, נראה שזו היתה הטראומה המרכזית של הקדנציה. הוא יצא חבול, חטף ביקורת, הבין שגם אם אתה בטוח שאתה צודק - לא בטוח שאחרים חושבים כך. הפומביות ואלפי המילים - לא היו בתכנון. רוני חזקיהו ומאיר דגן, ראש המוסד, באותה סירה. המבצע הצליח. הפועלים משתקם, ומחמוד אל-מבחוח פרש מהעולם. אבל החשיפה...

חזקיהו התייצב לסדרת חינוך אצל פרופסור פישר. פישר לימד אותו שהסיפור הגדול נמצא לא בתל אביב ולא בירושלים; שוושינגטון וניו יורק הרבה יותר משמעותיות. הוא התחיל לנסוע, הרבה, להיפגש עם "החברים של סטן" בבנקים המרכזיים בעולם, הרבה סופי שבוע מרוכזים. בעיקר בארצות הברית. הוא רצה לשמוע ממקור ראשון. לא להסתפק במספרים ודיווחים. הוא למד מפישר איך להשתמש בכוח. הוא הבין שאגרסיביות, איומים ושרירים הם סימנים של חולשה; שקט, קרירות, ריחוק ורבע חיוך הם כוח.

50 איש ואישה רצו להחליף אותו. פחות מ-20 התקרבו לקו הגמר. בוועדת האיתור היו לא מעט סערות פנימיות. הם נרגעו. עוד שני ימי ראיונות יתקיימו בימים הקרובים. אחר כך ייצא עשן לבן. כך או אחרת, הוא ייצא רק מחדרו של המבוגר האחראי, העולה החדש-ישן. בסוף דצמבר יוכל חזקיהו לישון לילה שלם בשקט.

 רוני חזקיה / איור גיל ג'יבלי