כשהפסקתי להרגיש

זהירות, זה כבד. זה לא שאני רוצה לחטט, אבל סתם סקרנות: מתי בפעם האחרונה עלתה לכם בראש השאלה הזו - מה המשמעות של חיי?

רובנו לא חושבים על זה בכלל, אלא אם כן איזה מאמן התיישב לנו על הווריד. אנחנו לא חושבים על זה כשהדברים יושבים טוב, מרגישים נכון, פתורים.

עד שהם לא.

הייתי ילדה כשהעניין ההוא, נקרא לו ה"תמצית שלי", הגיח. בגיל צעיר מאוד התחלתי לכתוב. לא חשבתי על זה שאני רוצה להיות אדם כותב - פשוט זרמתי עם העיפרון. בגיל 8, אני חושבת, התחלתי לכתוב את יומן החיים שלי, שכותב את עצמו עד היום. בכיתה ד' הכנתי עיתון לשכונה, ושנתיים אחרי שקעתי בכתיבת סיפורים במחברות עבות-כרס. בתיכון כבר התפרנסתי מכתיבה עיתונאית במקומון.

ערב השחרור מהצבא, כשאימא שלי שאלה אותי מה אני רוצה להיות, עניתי בלי להתבלבל. היא ממש לא התרשמה: "עיתונות זה לא מקצוע", פטרה אותי בהינף-יד. סוף שנות ה-80, אתם יודעים.

רק בעיצומם של הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית הבנתי שזה לא זה. אני אדם כותב. המשמעות שלי שם. חתכתי חזרה למסלול הטבעי לי.

נמשכתי לעיתונות הכלכלית, והתברגתי עמוק. זה ישב בסדר.

עברו 15 שנה, וכל הזמן הזה היה שם איזשהו דבק בסיסי שלא עורר שאלות. אבל אז זה פתאום התחיל לזייף. שום דבר לא השתנה במציאות האובייקטיבית. אבל עובדה שמשהו בכל זאת קרה. התדר של המשמעות זז, ואף אחד לא סיפר לי. אותה עבודה בדיוק הפסיקה לעשות לי את זה. התחלתי להרגיש לא נוח בעור של עצמי. וזה, שלא תדעו, טריפ רע.

רגע אחד הכול ישב בול, ובמשנהו - התחנה יצאה מכיול. פתאום היה חסר שם משהו. לא ידעתי לשים עליו את האצבע, אבל במקום שבו היה קודם עניין וריגוש לא הצלחתי לחלץ מתוכי אלא תחושת ריק, אפתיה, פריג'ידיות תעסוקתית. ש-י-ע-מ-ו-ם.

כל מה שרציתי היה רק לחזור ולהרגיש כמו קודם, אבל תחושת הכלום הלכה ופעפעה ביתר-שאת. מה שהיה סוג של תכלית איבד פתאום ערך. טעמו ניטל.

אל תיקחו את זה כמובן מאליו: יש לכם תחושה ברורה של משמעות? מישהו למעלה בעדכם. אי-אפשר לקנות את זה בכסף, לא תוכלו להשיג את זה גם אם תעבדו הרבה יותר קשה. אבל זה הדבר האמיתי.

מסתבר שלא הייתי לבד. מחקרים מלמדים כי הירידה התלולה ביותר בשביעות-הרצון מהעבודה נרשמת בגילאי 35-45. הרבה מדי עובדים באמצע הקריירה נהנים פחות.

בגיל מסוים אתה עשוי לשאול את עצמך: איך אני הופך את השלב הבא של חיי למשמעותי יותר, האם השפעתי בדרך שרציתי להשפיע?

במחקר באוניברסיטת הרווארד שנמשך 20 שנה עלו על ממצא מוחץ: כרבע מהנבדקים דיווחו כי חוו משבר חמור סביב שאלת המשמעות בחייהם. הממצא הזה מעניין במיוחד כי חצי מהנבדקים השתכרו היטב בעולם העסקים. התלונה המרכזית שלהם היתה היעדרה של תכלית, משימת חיים.

תראו את התופעה החדשה של אנשי היי-טק שנוטשים את עולם העסקים לטובת הוראה. תתפלאו, אבל לא מעטים יעדיפו להמיר חלק מההצלחה החומרית שלהם במשמעות גדולה יותר בחיים ובעבודה. מעסיקים שלא לוקחים את זה בחשבון, אגב, מסתכנים באיבוד האנשים הטובים שלהם.

גם מי שהתכלית מבחינתו היא למקסם את רגעי העונג, יגלה כי דברים שעינגו אותו הולכים ומאבדים מכוחם בהיעדר משמעות. אתה יכול לטבוע בכסף, לנסוע לחופשות בלי הכרה, לטחון את המסעדות הכי טובות, אבל אם אין לך תחושה של משמעות - זה בסוף יסתכם בכמה טרנזקציות כימיות רגעיות במוח. ואתם יודעים מה? לפעמים אפילו לא זה.

באחת האוניברסיטאות הגדולות בארה"ב ערכו סקר ומצאו כי כ-80% מהסטודנטים חוו הרגשה של היעדר משמעות. יש מי שיאמר שזה סימפטום של חברות שפע מפותחות, שזה כבר הפך לסוג של נוירוזה חברתית, תוצאה של תחושת סתמיות קיומית.

גם בעידן של התחפרות ב"אני", פוסט האידיאולוגיות הגדולות, אנחנו רוצים להאמין במשהו שהוא יותר גדול מעצמנו. משהו שאפשר להתמסר לו, אפילו להיאבק בשבילו. זו לא חייבת להיות מטרה ברמה לאומית. גם לא חובה לחתור דווקא לערכים נעלים כמו להמציא את התרופה לאלצהיימר, למגר את העוני או לבלום את ההתחממות הגלובלית. אפשר ללכת על מטרות צנועות יותר.

אצל רבים מאיתנו משמעות הקיום היא להתמסר לייעוד, להשתייך למשהו או למישהו שאנחנו אוהבים. אצל חלקנו המישהו הזה הוא אלוהים. כמה נוח.

ומה קרה אתי בסוף?

החלפתי תפקיד.

וזה עזר? איכשהו כן. חזרתי להרגיש. וזה לא מעט: פשוט להרגיש. איך שלא תהפכו את זה - זה עובד אותו דבר גם בחיים האישיים. במקום לשאול שאלות גדולות מהחיים, תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: מרגישים?

vered-r@globes.co.il