אנסה לחסוך מכם את הצקצוקים. צקצקו את זה קודם לפני, זה לא משנה. בפרפרזה למילותיו מלאות ההשראה של אריק איינשטיין, אני ואתם לא נשנה את העולם. בטח שלא את עולם הבידור, בטח שלא הערב. השעה כבר מאוחרת.
אז בואו נפתח בגילוי נאות כמו שמקובל ברשימות מעט פחות ציניות: "ארוחה עם אידיוט", שמועלית על-ידי התיאטרון הלאומי, היא הצגה שתכליתה היא מסחרית, ממש כפי שתכליתה של תכנית הטלוויזיה "האח הגדול" היא מסחרית. לא האיכות תדבר כאן אלא הכמות - הרייטינג, המכירות בקופות, או כפי שסיננה מישהי בתור למזנון: "יש סלבס בהצגה הזאת, גם הזו מ'קצרים' וגם יעקב כהן". תוכן שיווקי והפסקת פרסומות עדיין אין כאן, אבל חכו, לפי מצב התרבות בארץ, גם זה יגיע. אופס, יצא לי צקצוק.
אפשר אמנם לעטוף כל בדיחה שכתב מחזאי השלאגרים הצרפתי פרנסיס וובר, באיזושהי "אמירה חברתית רחבה יותר", ממש כמו שיש הנשבעים בבובליל כי "האח הגדול" היא בכלל מחקר אנתרופולוגי מבריק המצדיק את הכללתה של התכנית כסוגה-עילית בתנאי המכרז.
אפשר גם לפטפט על כך ש"ארוחה עם אידיוט" מציגה סטירה חברתית, אנושית ומעמדית נוקבת במסווה של הומור הנגיש לכל אידיוט, משל היה זה מחזה פורץ דרך של גוגול.
אבל נדמה שאפילו האידיוט טוב הלב שלנו להערב, פרנסואנה פיניון לא היה קונה את התזה הזו. מדובר אחרי הכול ב"קרם-דה-לה-טמטום" כמאמר המחבר - רצף של פאנצ'ים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, שנשכחים כולם כמו לא היו, עוד בהליכה אל הרכב, לטובת פאנץ' מסוג אחר לגמרי: יהיה או לא יהיה דוח חנייה.
לידיעת המצקצקים
"ארוחה עם אידיוט", שלרבים אולי מצלצל מוכר מהעיבוד הקולנועי "אידיוט מושלם" הזמין בספריות הווידיאו, מציגה את התחביב המרושע של פייר ברושאן (רמי הויברגר) וחבריו העשירים: פעם בשבוע הם נפגשים לארוחה ובה כל אחד מהם מביא אידיוט מסוג אחר לרדת עליו. האידיוט לא יודע שהוא הובא על תקן של ליצן החצר. הוא מתבזה, הם צוחקים, ובסוף הערב, מי שהביא את האידיוט האידיוטי מכולם, מקבל את אות הפלצנות הפריזאית או משהו כזה.
ברושאן מזמין לארוחה את פיניון (יעקב כהן), פקיד מס הכנסה, שבשעות הפנאי שלו בונה מגפרורים דגמים של אתרים מפורסמים, ובשעות הפנאי האחרות שלו מדבר על זה. אבל לברושאן נתפס הגב (במשחק גולף, אלא מה), והוא נאלץ להישאר בבית. פיניון, שלא הספיק לקבל את הודעת הביטול, דופק בדלת, ומכאן מתחילה קומדיה של טעויות שבמהלכה כל מה שיכול להשתבש גם משתבש, ובסיומה מוסר השכל מתקתק.
למרות שזה נשמע קצת יותר מצחיק ממה שזה היה, צריך לומר שני דברים בהגינות: הראשון הוא שיעקב כהן ורמי הויברגר הם קומיקאים מיומנים ומדויקים, וביחד הם עושים את המצופה מהם ומחזיקים את הקומדיה בחיים עד לשנייה האחרונה. השני הוא שבכל הנוגע לעוצמת ההצחקה, אני כנראה בדעת מיעוט. השאגות שנשמעו באולם בית החייל מכל עווית של כהן או קריצה של הויברגר, מעידות שהמבקר יכול לצקצק על מסחריות כאהבת נפשו - הקהל את התמורה לכרטיס שלו קיבל, והיוצרים את מבחן האס.אם.אסים צלחו. אז מי כאן האידיוט?
"ארוחה עם אידיוט", מאת: פרנסיס וובר, נוסח עברי: יוסף אל-דרור, בימוי: משה קפטן, תיאטרון הבימה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
