סיפורי דגים

כמו חבית נפץ היא ניצבת על הבמה, חבית הדגים המלוחים של בעלי המכולת היפואית הצנועה יוסל ולייטשה מרינסקי. פה ושם יוציא האח אהרל'ה איזו חתיכה, יעטוף בנייר עיתון מצהיב ביידיש וימסור אותה לגברת בוקסנבוים. פה ושם תיפול איזו חתיכה על מיטתו של הבן תנחום, שישן עם הדגים באותו החדר וחייו מחמיצים לצדם.

אבל זו אינה חבית דגים תמימה ואל לחשוד בה ככזאת. אמנם אין לה שורות לדקלם, אבל יש לה תפקיד מפתח ב"מכולת" המחודשת של הלל מיטלפונקט. טעונה מאלפי שנות גלות, משמשת חבית הדגים עדות דוממת לכל מה שהוא יהודי, לרבות סבלו הבלתי אפשרי ושרידותו הבלתי אפשרית אף יותר של העם הזה. החבית היא האחרונה לפנות את הבמה, ולא במקרה. היא האייקון המתמצת את גרסתו של מיטלפונקט לשאלת מיהו, וליתר דיוק, מהו יהודי. והתשובה: יהודי הוא סוג של דג מלוח, שורד בכל מצב, ו"שיילכו כולם לעזאזל".

 מכולת / צלם יוסי צבקר

במובן זה, מדובר בהצגת חובה לכל מי שמבקש לעמוד על קנקנו של העם היהודי ולהבין לעומק את המנגנון שאפשר את קיומו בין פוגרום לפרעות. אותו מנגנון הישרדותי קר הוא המאפשר לבני משפחת מרינסקי שלא להטריד את עצמם בשאלות פילוסופיות דוגמת האם בכלל ראוי לקחת את כספי הפיצויים מהצורר הנאצי. אותו מנגנון הוא המאפשר להם לחלק את עור הדוב עוד בטרם ניצוד.

לייטשה מוכרת את המכולת היפואית וקונה מכולת ודירה בבת-ים, מפני "שאם הייתי מחכה עד שיהיה לי כסף ביד, היום גם יד לא הייתה לי"; הסב דב עם רגל וחצי בקבר אבל רוצה לפתוח עסק לניקוי כביסה ולשחזר את ימיו כביזנס-מן דגול בפולין; ואילו יוסל רוכש מוצרי חשמל באלפי לירות ו"בתשלומים", כי הוא משוכנע ש"המיליונים בדרך".

על השואה אף אחד לא מדבר. עכשיו צריך להמשיך הלאה, בשכל ולא מהבטן. להיות פרקטיים - מושג שיוצאי אשכנז מכירים על בוריו, ובשביל לחיות, גם את הכסף של הגרמנים יימח שמם אפשר לקחת. יפי נפש לא שורדים, הם רק מתחלפים. "כבר התחלנו פעם חיים עם פחות מזה", אומרת לייטשה וכמה שהיא צודקת.

רוח של דג מלוח

מיטלפונקט מגיש בגלגולה השני של ההצגה פי עטו (הראשון היה בהבימה ב-1982) את דמותו של היהודי המשתלב בארץ הצברים, בחוסר התחנפות אבל גם בחן רב. למעשה, איני זוכר מתי לאחרונה הצליחו דמויות לעורר בי תחושות כה עזות של סלידה ושל חיבה בו בזמן. רגע בזים להן, רגע מתמלאים חמלה ואצים להגיש להן ממחטה. "אז אני בריאה, אז זה עוזר לי?", "אם לא היטלר, אני הייתי מדבר אתך?", הם רק חלק מהפנינים להערב. השאר מגיעים בדמות משחק כובש של החבורה המאוד מנוסה שעל הבמה.

תיקי דיין כובשת כלייטשה. היא מעצבת אותה באמצעות אינספור ניואנסים, עד שהם מתחברים לאחת. אבי אוריה, שבגלגול הראשון של ההצגה לפני כ-30 שנה גילם את הבן תנחום, משלים אותה מצוין כבעלה יוסל. יוסי גרבר נפלא בדמות הסב הנרגן. יצחק חזקיה מעצב דמות הזויה ונהדרת כאח אהרל'ה. חנה רום פנטסטית כגברת בוקסנבוים, וגם הצעיר שבחבורה, יניב לוי עושה יופי של עבודה כתנחום, על אף שדמותו קצת הולכת לאיבוד בסוף.

לסיכום, "מכולת", בגרסתו המחודשת והמהודקת של מיטלפונקט היא הצגה רוויה בשיאים דרמטיים ובתהפוכות שסוחטות את הנפש היהודית עד תום. הצגה חכמה וחשובה שהשכילה ללכוד היטב את רוח התקופה ואת רוחו של דור הניצולים-מייסדים. רוח של דג מלוח.

"מכולת", מאת: הלל מיטלפונקט ובימויו, תיאטרון הקאמרי בשיתוף תיאטרון בית ליסין