אין צורך בהרבה מילים, בתיאורים דרמטיים ובשפה סוחפת. הטבלה המצורפת מטה מתארת את מצב שוק העבודה בישראל ואת הפערים החברתיים בצורה טובה הרבה יותר מכל תיאור אחר שאפשר להעלות את הדעת.
המספרים, ורק המספרים, זועקים בין השורות - אלה המספרים שהשאירו מאחור את מעמד הביניים, המייצגים את הקיטוב, המאיימים לחלק את האוכלוסייה בישראל לעשירים ולעניים בלבד. המספרים ממחישים יותר מכול עד כמה ההתעלמות מהשלכות האי-שוויון הכלכלי מסוכנת.
אלי ציפורי
מעמד הביניים - 20% מסך השכירים
הטבלה, שהוכנה השבוע ע"י רשות המסים, לבקשת "גלובס", מפלחת את מספר השכירים בישראל לפי רמות השכר שלהם. בואו ננסה למצוא יחדיו את מעמד הביניים של ישראל בין 3.2 מיליון השכירים שעובדים בארץ. האם אפשר למצוא אותם בין כ-1.66 מיליון השכירים, הנמצאים בדרגה 1 - כמחצית (!) מכלל השכירים במשק - ומרוויחים עד 5,070 שקל לחודש ברוטו? מובן שלא. האם אפשר למצוא אותם בין כ-670 אלף שכירים הנמצאים בדרגה 2 - כ-20% מהשכירים - ומרוויחים עד 8,660 שקל? התשובה זהה: זה לא מעמד ביניים.
כל היתר הם מעמד ביניים, מעמד מצומק, מעמד ביניים-נמוך, מעמד ביניים-ביניים או מעמד ביניים-גבוה, או כל תיאור אחר שתחפצו בו.
קצת יותר מ-40 אלף שכירים מרוויחים משכורת מפוצצת של יותר מ-40 אלף שקל. זה הכול. אלו השכירים שכולנו מיטיבים להכיר, שתופסים הרבה נפח בתקשורת הכלכלית בזכות המשכורות הנוצצות שלהם, בין אם בסקטור הציבורי ובין אם בסקטור הפרטי, והם בסך הכול 1% ממספר השכירים.
רוב השכירים, כ-2.3 מיליון, יותר מ-70%, הנמצאים בשתי מדרגות המס הראשונות, הם הרוב הדומם, נטול הכוח וההשפעה, והם אלו שמייצגים את הפערים החברתיים המתרחבים והולכים בישראל. אין להם הכוח שיש, למשל, לפרקליטים שהשביתו את המערכת המשפטית לחודש וחצי וזכו אמש לתוספת שכר של 12%, בלחץ נשיאת העליון דורית ביניש. אין להם לוביסטים, אין להם ועדים חזקים ואין להם שום יכולת מעשית לדרוש לעצמם קצת יותר.
מה שקורה בישראל מתרחש במדינות רבות נוספות, אבל צרת רבים אינה חצי נחמה: שום מדינה אינה יכולה להשלים עם מצב שבו חצי מעובדיה השכירים אינם מגיעים כלל לסף המס.
תחושת עושר מזויפת
השכירים שומעים את קולות השגשוג, אבל הם בסך הכול הפכו לעוד כלי שעושים בו שימוש ציני מי שרוצים לקצור הון פוליטי על גבם:
כ-2.3 מיליון שכירים בישראל שומעים את הרעש שמותירים גלי ההדף של כמה מהדיונים הכלכליים הלוהטים, מוועדת ששינסקי עד הריכוזיות, ותוהים עד כמה הוא נוגע להם. הוא לא. בכל דיון אמנם משתמשים בהם, לכאורה דואגים להם, אבל אף דיון מהסוג של ששינסקי והריכוזיות לא ישפיע עליהם, בוודאי לא בטווח הנראה לעין.
כ-2.3 מיליון שכירים שומעים את שר האוצר שלהם נלחם בחברות הגז ומבטיח להם חלוקה שוויונית יותר של עוגת ההכנסות, למען האזרחים ולמען האינטרס הציבורי. הם ודאי שמעו שלשום על תגלית הגז הענקית ב"לוויתן", על המספרים המבהילים שהתעופפו, על הכנסות של עשרות מיליארדים ועל תמלוגים של מיליארדים. תחושת העושר הזאת מזויפת כמובן. מאגר "לוויתן" יתחיל להפיק גז רק בעוד כמה שנים טובות (ההערכות מדברות על 7 שנים), ועד אז יזדקק להשקעות עצומות ומורכבות שנעות, בהערכות גסות, בין 6 ל-18 מיליארד דולר.
שעון המיסוי של ששינסקי הרי לא יתחיל לתקתק מיד עם הפקת הגז, אלא רק אחרי הבטחת החזר ההשקעה ורווח ליזמים, כך שהמדינה תיהנה מזרם תמלוגים שנתי אי-שם אחרי 2020 לפחות, תלוי ביכולתם של היזמים למכור את הגז לחו"ל וברמת המחירים של הגז הטבעי בעולם באותו זמן.
כלומר, אלוהים גדול עד שנראה מזה שקל, וגם התמלוגים ממאגר תמר, שיתחילו לזרום הרבה יותר מוקדם, לא ישנו בהרבה, במישרין או בעקיפין, את מצבם של השכירים ב-10 השנים הקרובות.
כ-2.3 מיליון שכירים גם שומעים ששר האוצר וראש הממשלה שלהם נלחמים בטייקונים ובתופעת הריכוזיות המשקית כביכול, כיוון שהיא גורמת, בין היתר, לפערים החברתיים ולקיטוב במדינה. פתאום נדחקו הצדה המדיניות הממשלתית בשוק העבודה, ברווחה ובמסים כגורמים משפיעים ואף מכריעים לאי-שוויון המתרחב. פתאום נשכחו הדילים הפוליטיים, המחיר הכבד של הקואליציות לדורותיהן ואי-יכולתה של הממשלה להוציא לפועל החלטות ברורות מאליהן רק בגלל כניעה לקבוצות לחץ כוחניות ומשפיעות, ש-2.3 מיליון השכירים לא היו ולא יהיו שייכים אליהן לעולם.
לכ-2.3 מיליון שכירים נמאס גם לשמוע מראש הממשלה שלהם עד כמה הצמיחה במשק הכרחית, עד כמה הם חייבים להבין שאפשר לחלק את הפירות רק אם מצמיחים את העץ. הם רואים שהעץ אמנם צומח, אבל הם לא נהנים מהפירות. נמאס להם גם לשמוע את שר האוצר אומר שהתקציב שאושר שלשום הוא תקציב טוב שסוגר פערים, מסייע לחלשים ותומך בחינוך.
נמאס להם גם לשמוע שריווח מדרגות המס עשוי להוסיף להם כך וכך מאות שקלים. הם כבר מבינים ששר האוצר שכח לספר להם שהתקציב המצוין שהוא הצליח להעביר נשען הישענות גוברת על מסים עקיפים, שפוגעים פגיעה ישירה ומשמעותית מאוד בשכבות החלשות במיוחד.
הוא שכח לספר להם שבשנת 2010, למשל, בתקופה שבין ינואר לנובמבר, נגבו כ-88.9 מיליארד שקל במסים עקיפים, כ-49% מסך המסים הכוללים. משקלם של המסים העקיפים עלה בעשור האחרון משיעור של כ-40% בלבד. שטייניץ שכח לספר להם שהמדינה גבתה השנה, עד נובמבר, מסי דלק ב-13.4 מיליארד שקל ומסי קנייה ב-14.5 מיליארד שקל - עלייה של כ-9% ו-14% בהתאמה לעומת השנה שעבר - המספרים האלה היכו בכיסם של השכירים.
כ-2.3 מיליון שכירים מצפים מנתניהו ומשטייניץ שב-2011 יביאו אותם סוף-סוף בחשבון, מתוך הבנה שהמדיניות הממשלתית בעשור האחרון, כולל מדיניות המס, היא זו שגרמה לחלוקת ההכנסות המעוותת במשק והיא זו שיצרה לחזקים ולעשירים מגרש משחקים נוח ומפנק.
הם מצפים מנתניהו ושטייניץ לגרום לכך שהחזקים והעשירים ישלמו יותר מסים, מצד אחד, ומצד אחר לתמוך בהכנסות של החלשים ולתמוך בהשקעות ציבוריות רחבות היקף בתשתית החינוכית, כי משרות איכותיות הן נגזרת של חינוך טוב.
כ-2.3 מיליון שכירים אינם מצפים שיהיו נסים בטווח הקצר, אבל הם לפחות מצפים להניע תהליכים שיגרמו גם להם ליהנות מפירות הצמיחה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
