אמת מטרידה

ההשוואה של המחזה "בחורים טובים" לסרט לא עושה חסד עם השחקנים המקומיים, משום שהשחקנים בסרט כבר חרטו את התפקידים האלה על שמם

צריך להודות על האמת, נעים יותר, קל הרבה יותר, ואפילו מבדר, לעסוק בצרות של אחרים מאשר בצרות שלנו, גם אם במהותן הן די חופפות. "זובור", "שמיכה", או במינוח האמריקאי גרסת מחנה גוואנטנמו, "סדין אדום", יצא משליטה וגרם למותו של טוראי ווילי סנטיאגו. שני חבריו למחלקה עומדים לדין באשמת רצח, אבל הם, לטענתם, בסך הכול מילאו פקודות.

את ווילי, שאפילו כרמלה מנשה כבר לא תציל או תוציא שבת, צריך היה ליישר לפי סרגל הערכים של המרינס, והם אלה שנבחרו לעשות את זה.

מי נתן את ההוראה היא אמנם השאלה המרכזית שעלילת המחזה רוקמת סביבה את מצעד העדים בבית המשפט הצבאי בוושינגטון, וזו גם השאלה שפיצוחה מניב את שיאו הדרמטי של הערב, או אז מטיח המפקד המעוטר והקשוח קולונל נתן ג'ספ (ליאור אשכנזי) בתובע השנון והזחוח לוטננט דניאל קאפי (מורדי גרשון) את משפט המחץ: "אתה רוצה את האמת? אתה לא יכול להתמודד עם האמת!". ובמילים אחרות: "שב בשקט ג'ובניק, תגיד תודה יפה שאתה חי, משחק כדורסל ומספר בדיחות ותן לחבר'ה עם הסכין בין השיניים שמפטרלים על הגבול לעשות את העבודה כמו שהם מבינים לנכון".

אבל הרבה מעבר לשאלת ההוראה ולהרמת המסך מעל ניסיונות הכסת"ח בתוך המערכת הצבאית, כוחו של המחזה, שנכתב על ידי ארון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית") לפני כ-20 שנה ועובד לסרט משובח בשנות ה-90, הוא בכך שהוא מציף את שאלת הלגיטימיות של המדינה לבוא חשבון אפילו עם מיטב בניה: בחוריה הטובים, שמחרפים את נפשם למענה. אמת מטרידה שקשה להתמודד עמה.

מדקלמים את הסרט

אין חולק על אקטואליות הבחירה של בית ליסין לעסוק בנושא. יש חולק על הביצוע. משה קפטן אמנם מביים הצגה יעילה וקולחת הנשענת על תפיסת ויזואלית מרשימה (במה גבוהה המייצרת תחושה מאוד אמריקאית של אתוס גדול מהחיים), אבל בכל הנוגע לערך מוסף אמנותי כלשהו ביחס לסרט שביים רוב ריינר, הרי שאת זה הוא לא מספק כלל. קפטן פשוט מדקלם את הגרסה האמריקאית אחד לאחד, ומבלי לנצל את ההזדמנות לקרוץ אפילו לרגע למציאות הישראלית או לקודים הצה"ליים.

מעבר לכך שההיצמדות הזו הופכת את ההצגה לצפויה למי שמכיר את הסרט, היא גוררת את ההצגה למקום היחיד שהיא לא רוצה להיות בו: להשוואה בלתי פוסקת אל הסרט. השוואה שלא עושה חסד עם השחקנים המקומיים ולא בגלל שהם לא עושים עבודה טובה, אלא משום שהשחקנים בסרט כבר חרטו את התפקידים האלה על שמם בביצועים למזכרת.

ביצועים שאם רוצים להתעלות עליהם או להגדירם מחדש, אי אפשר פשוט לדקלם אותם, כמו שהם, בעברית.

ליאור אשכנזי, למשל, עושה תפקיד טוב בתור ג'ספ. הוא שומר על צלם אנוש, לא נגרר לפאתוס מוגזם מדי ובסך הכול מעורר אמינות למרות שמדובר בדמות שהולכת על הקצה, אבל ג'ק ניקולסון באחד מתפקידיו המשובחים? בלי להיכנס לכלים המשופרים של הקולנוע להגברת הדרמה בסצנות בית משפט, אפשר בכלל להשוות את תמונת השיא שתוארה קודם לכן, בין טום קרוז בתפקיד קאפי לניקולסון בתפקיד ג'ספ, לזו שבין אשכנזי לגרשון? אפשר, אבל התוצאה תהיה גרסה ישראלית חיוורת למדי של הדבר האמיתי וחבל.

לסיכום, "בחורים טובים" היא הצגה טובה אבל אינה נותנת די סיבות על מנת שלא להסתפק בדי.וי.די. מספריית הסרטים הקרובה למקום מגוריכם.

"בחורים טובים", מאת: ארון סורקין, תרגום: שלמה מושקוביץ, בימוי: משה קפטן, תיאטרון בית ליסין