נאום המלך - צפוי ומוצלח

סרט קלאסי המצליח לנתב בהצלחה למן ההתחלה אל רגעי האקסטזה שבסיומו

12 המועמדויות שלהן זכה "נאום המלך", ביניהן מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, בטקס האוסקר האמריקני שיתקיים בחודש הבא, מעידות יותר מכל על טעמם הקלאסי, והלא משתנה, של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע. ולא שיש משהו רע בזה: קלאסיקה קולנועית היא דבר שצריך לשמר, גם כשאתה מודע להתחלה, לאמצע ולסוף העלילה, מהרגע הראשון שהנחת את עיניך על כרזת הסרט. ובכרזה אנו רואים גבר מרשים, לבוש בהידור ופניו מתבוננות בך במבט רגוע, אך מסתירות סוד שעלול להשפיע על העולם כולו.

בזכות הדברים הקטנים

לא לחינם אני מתמקד בחיצוניות המופיעה על גבי הכרזה: זהו המוטיב המרכזי בסרט כולו, הדיסוננס בין איך שאנחנו נראים, לסודות שאנו מסתירים: סודות שעלולים למוטט את התדמית שאנחנו מנסים ליצור. ובדיוק בנקודה הזו הסרט הזה הוא קלאסי, כי הוא עוסק בדברים הקטנים של החיים, בדברים המעסיקים את כולנו, בדרך הפשוטה, והלא מתחכמת ביותר בספר: יש לך בעיה, תעבוד עליה, ובסוף תגיע לגאולה.

"נאום המלך" עוסק שוב בהיסטוריה של בית המלוכה הבריטי. אחרי ש"המלכה" הנהדר, בכיכובה של הלן מירן, עסק במותה של הנסיכה דיאנה דרך התייחסות המלכה אליזבת למקרה המצער, "נאום המלך" עוסק כולו באביה של אליזבת: המלך ג'ורג' השישי. המלך, שנולד כאלברט, היה בנו השני, והמוצלח יותר, של ג'ורג' החמישי, שנודע בזכות הכריזמה והיכולת הרטורית המופלאה שלו. עם מותו עלה לשלטון בנו הבכור: אדוארד השמיני, שישב על כסא המלוכה 11 חודשים בלבד: הוא נאלץ לוותר על המלוכה בגלל רצונו להינשא לאהובתו ווליס סימפסון.


בזכות ליקוי הדיבור

ג'ורג' השישי לא רצה במלוכה, היא נכפתה עליו. הוא לא רצה בה לא רק בגלל נאמנותו לאחיו ולשושלת, אלא בעיקר בגלל פגם הגמגום שממנו סבל: הוא לא האמין שאדם עם קושי דיבור כשלו יוכל לגרום להמונים לכבד ולקבל את שלטונו. והוא לא טעה. הבמאי טום הופר, שביים סדרות טלוויזיוניות נפלאות כמו "החשוד המיידי" ו"ג'ון אדאמס", מציג בפנינו, עם תחילת הסרט, את הפיאסקו המביך, שיגרום לכל צופה לנוע בחוסר נוחות על כסאו, בשעה שהמלך, שהיה אז "רק" הנסיך מווילס, מנסה לנאום בפני באי תערוכה חשובה שהתקיימה ב-1925. מבטי הנוכחים, כולל זה של רעייתו - בגילומה של הלנה בונהם קרטר, שמועמדת על תפקידה לאוסקר בקטגורית שחקנית המשנה הטובה ביותר, בשעה שהוא לא מצליח להוציא מפיו המלכותי את המילים, אומר הכול: מבוכה, והבנה, שכשליט שכל נשקו הוא דיבורו, הוא נכשל.

וכאן מגיע המפגש המעניין בין המלך לבין מטפל בדיבור, בגילומו של ג'פרי ראש: אוסטרלי שדורש לקרוא למלך בכינוי החיבה שלו, ברטי, כיון שהוא מאמין שבחדר הטיפולים הם חייבים להיות שווים, כי רק חברות יכולה להביא לתוצאות. ואכן, "נאום המלך" יותר מכל, הוא סיפור על חברות, חברות בין שניים שללא ליקוי-הדיבור של המלך, מעולם לא היו נפגשים, מעולם לא היו נפתחים, ומעולם לא היו מגיעים לתוצאות.

הופר, הבמאי, מעביר לנו הצופים את תחושת הקלסטרופוביה המלכותית, מול השחרור החברי, גם באמצעים קולנועיים: את חדרי המלוכה הוא מצלם בחדרים צרים וארוכים - גישה שונה לחלוטין מכל צילומי סרטי מלוכה שאתם מכירים, שם היה דגש רב על הפאר והרוחב - ואת הרגעים עם המטפל הוא מצלם בצילומי חוץ מרגיעים ובמצלמה פתוחה.

ואז מגיע הסוף, סוף שכולכם יודעים ומכירים, עוד לפני שצפיתם בדקה מן הסרט, והסוף הזה, אחרי שעתיים של צפייה, אמור להביא אתכם לאקסטזה, לרגש אתכם, לגרום ללב שלכם לצרוח: שיצליח, שיצליח. והוא מצליח, והבימוי מצליח, וקולין פירת' מצליח. קלאסיקה במיטבה.

נאום המלך: בימוי: טום הופר, בריטניה 2010

נחמד

"מכאן והלאה"

גם כשאיסטווד, מביים סרט פחות טוב, זה עדיין סרט שראוי לצפות בו, ונדמה שב"מכאן והלאה" הוא מתחיל להכין את ההספד שלו עצמו, כי אחרי סרטים נפלאים כמו "מיליון דולר בייבי", "מיסטיק ריבר", ואחרים, בסרט הזה איסטווד עוסק בחיים שאחרי המוות, ונדמה, שיותר משהוא מדבר על הדמויות בסרט, איסטווד מדבר על עצמו.

בימוי: קלינט איסטווד, ארה"ב 2010

מתוק

"על אהבה וסמים אחרים"

זה יכול היה להיות סרט נהדר, שכולו צחוק והנאה, שבשמחה הייתי שולח אותו אליכם, אבל משהו בדרך לא ממש עובד, ובכל זאת מדובר במוצר הוליוודי מתוק, שראוי לשים אליו לב. במרכז הסרט שני צעירים - ג'ק ג'ילנהל ואן הת'אווי המקסימים - הפכים מושלמים, שגלולה רפואית אחת, הוויאגרה, מחברת ביניהם.

בימוי: אדוארד זוויק, ארה"ב 2010