מריה לוקחת נעל שחורה מהארגז המלא בנעליים ישנות. נעל ימין, מידה 42 בערך. היא טובלת סמרטוט במכל הסבון ומתחילה להספיג את העור המתבלה בתנועות ניקוי מהירות; קודם מבחוץ, ואז מבפנים. אחר כך היא טובלת סמרטוט נוסף במים ומנקה את עודפי הסבון. ידיה עטויות כפפות גומי עבות, היא נושמת דרך מסנן אוויר. בשלב האחרון היא מורחת חומר איטום, שואבת מהנעל את האדים הרעילים, ומניחה אותה לייבוש אחרון. היא בולטת בגודלה על המשטח הלבן; כל יתר הנעליים בשורה הן נעלי תינוקות.
זו העבודה היומיומית המתרחשת מאחורי הקלעים של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו, אתר הזיכרון וההנצחה שהוקם במקום שהיה פעם המנוע הפועם והמכוון היטב של תעשיית ההשמדה הנאצית.
יום השואה אושוויץ / צלם: רויטרס
הנעליים הקטנות במעבדת השימור התגלו במחסני מחנה המוות בירקנאו אחרי שחרור אושוויץ. הן הגיעו לשם מערימות הלבוש שהצטברו באופן כמעט יומיומי מול הכניסה לתאי הגזים שהוסוו כמקלחות; הן נערמו על-ידי אימהות שחלצו אותן מרגלי ילדיהן אחרי הסלקציה לצד פסי הרכבת, שבה נקבע כי יומתו בגז. אל הרמפה הן הגיעו מרחבי אירופה. מריה ממשיכה בעבודתה. נעל אחת שומרה, עוד מאה אלף מחכות.
"אסור לחשוב על מי שנעל את הנעליים האלה", אומר מומחה השימור מירוסלב מסצ'צ'יש כשהוא בוחן את העבודה המתקדמת. "במשך הזמן לומדים להתעלם מהעובדה שהחפץ שאתה נוגע בו הוא חלק ממוות של בן אדם. במקום זה מתרכזים בבחינת מצב העור, ואיך לעשות את העבודה באופן הטוב ביותר. מתנתקים.
"בשנה הראשונה שלי כאן מצאתי מכתב של ילד בן 6 שחיפש את אביו. המכתב הכניס אותי להלם, ומאז אני מנסה לא לקרוא את הטקסטים שאני משמר. רוב המסמכים בגרמנית, אז זה עוזר".
אחרי מאה אלף הנעליים יגיע תורן של אלפי המזוודות שהנרצחים היו אופטימיים דיים כדי לטרוח ולרשום עליהן את כתובותיהם. אחריהן ישומרו מברשות השיניים, סירי הבישול, הטליתות; ואחריהם ישומרו בתי האבן שבהם שוכנו האסירים, הארובות שנותרו מיותר ממאתיים צריפי העץ שנעלמו, ומגדלי השמירה ועמודי הבטון.
יום השואה אושוויץ / צלם: רויטרס
הזמן ומזג האוויר מתנכלים לשרידי מפעל המוות הגרמני, ושימור הוא הפעולה העיקרית באושוויץ 2011. לכן, ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ שהפך בעשור האחרון ליום זיכרון בינלאומי לקורבנות הנאצים, פתח מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בקמפיין בינלאומי, באמצעות ענקית יחסי הציבור העולמית אדלמן (שעושה זאת בהתנדבות, וכך גם נציגתה בישראל, וולף תקשורת), שמטרתו לגייס כסף לשימור עתידי של מחנה המוות הגדול בהיסטוריה.
הקרן הפולנית המנהלת את האתר מאז 1999 שואפת לגייס כ-120 מיליון אירו ולתקצב את מאמצי השימור מהריבית השנתית שתתקבל מהשקעת הכסף. כך המוזיאון לא ייאלץ לגייס כספים אד-הוק כשצריף יאיים להתמוטט או כשהנעליים יתחילו להתפורר, אלא ישקיע אותם באופן קבוע במאמץ השימור. בנוסף, זו הפעם הראשונה שבה המוזיאון פונה גם ליחידים בבקשה לתרומה.
מירוסלב מסצ'צ'יש הוא אחד מבין עשרה מומחי שימור הפועלים במעבדת המוזיאון, שהוקמה על-ידי תרומה של המיליארדר היהודי רונלד לאודר וממשיכה להתקיים מכספים שמעבירה ממשלת פולין. המומחיות שלו היא עור ונייר. "אנחנו לא משחזרים את הנעליים", הוא אומר, "אנחנו לא סנדלרים. המטרה שלנו היא רק להחזיר אותן למצב שבו היו ביום שבו הגיעו לאושוויץ, להשיב אותן לצבען המקורי ולדאוג שישומרו במצב זה לזמן ארוך ככל האפשר".
"כמעט על כל נעל אני מוצא שם של יצרן", הוא ממשיך, "והמקור של רוב הנעליים בהונגריה". זהו זכר להשמדה השיטתית של יהדות הונגריה בחודשים האחרונים לפעולתו של אושוויץ. בסך-הכול נרצחו באושוויץ 1.1 מיליון בני אדם, מיליון מהם יהודים. "אבל ניתן למצוא יצרנים מרחבי אירופה. לרוב אני פשוט מחפש את שם החברה באינטרנט. גם אם החברה כבר לא פעילה, אני מוצא את ההיסטוריה שלה". כך מרכיב מסצצ'יש, בשנות ה-30 לחייו, תמונת ראי של ההשמדה, מזווית הנעליים.
יום השואה אושוויץ / צלם: פבל סביקי
בחדר ליד מזינה עובדת לארכיון הממוחשב פתקית קטנה שעליה רשומים מספרים בכתב יד. בימים אלה מסיימים לעבוד במעבדה על פרויקט לסריקה ממוחשבת של כל מסמכי "המכון להיגיינה" של האס-אס שפעל במחנה ולשימורם. שלוש שנים נמשך הפרויקט. "אלה תוצאות בדיקת דם שנעשתה לאחד האסירים", אומרת העובדת. מספרו 81398. שמו הפרטי מישל. לא ברור מה היה הניסוי שהכריחו אותו לעבור: במכון פעלו שלל רופאים, שבדקו סוגיות שונות - מרעב ועד גנטיקה, תוך כדי ביצוע ניתוחים מחרידים באסירים. 36 אלף מסמכים נסרקו ושומרו. "חלקם יישמר מאתיים שנה", מעריך מסצ'צ'יש, "חלק רק חמישים. בכל מקרה אנחנו מנסים להגיע למקסימום".
"הכול תוכנן להיות זמני"
כמה קילומטרים משם, במבנה מספר ארבע של מה שהיה מחנה הנשים של בירקנאו, אפשר לראות את הסדקים במבני הלבנים. הקירות כבר מתקמרים ומאיימים לקרוס. בכמה מקומות נדרשת תמיכה של קורות עץ. הבעיה העיקרית באושוויץ היא האדמה. היא רוויה במים שקפיאתם והפשרתם יוצרות תזוזה מתמדת של הקרקע שמיתרגמת לסדקים הולכים וגדלים בקירות.
"שום חברה מסחרית לא הייתה בונה בניין באושוויץ", אומרת המהנדסת האחראית על מאמצי השיקום. "האדמה כאן רטובה מדי. אלה היו שדות גידולים חקלאיים. אבל מאחר שלאס-אס היה כוח עבודה חינם, לא הייתה להם בעיה לעשות זאת. אלה היו אמורים להיות מגורים זמניים בלבד, והם נבנו על-ידי האסירים עצמם. היסודות חלשים מאוד, וחלק מהמבנים נבנו בלי יסודות כלל. פשוט על האדמה. החומרים ששימשו לבנייה היו הריסות של כפר ששכן במקום - לבנים ישנות ועצים שכבר היו בשימוש".
כדי לשמר את המבנים, היא אומרת, הדבר החשוב ביותר הוא לעשות סקר קרקע מקיף ובחינה של הצריפים. "לאחר מכן אנחנו צריכים לתכנן. ברור שנצטרך לחזק את היסודות של חלק מהבניינים. גם הקירות המשמשים כמחיצות, שאמורים לתמוך במבנה, נפרדו בעצם מהקירות וכבר לא ממלאים את תפקידם. לכן צריך לעשות משהו כדי לחבר אותם מחדש, ולהחזיר אותם לתפקידם כתומכים. בכל מקרה, לכל צריף תהיה שיטה מיוחדת לשימורו. הם אולי נראים דומים, אבל כל אחד מהם ממוקם על פיסת אדמה אחרת, וכל אחד מאוים מבחינה אחרת".
בחזרה במעבדה לשימור, על אחד השולחנות בחדר רחב מידות פרוסים שרטוטים מדויקים של השלט שנגנב מהכניסה למחנה: Arbeit Macht Frei (העבודה משחררת). האחראים לגניבה, ניאו נאצי שוודי ועוזריו הפולנים, נתפסו ומרצים עונשי מאסר. השלט נמצא כשהוא מנוסר לשלושה חלקים ופגום. כעת עובדת המעבדה על שלב החיבור מחדש. כל זווית ושארית מתכת, כל כתם חלודה, מסומנים בדיוק על השרטוט. כל אחד מהם זוכה להערה של מומחי השימור. השלט יוצג מחדש באושוויץ רק בעוד כמה חודשים, ועדיין לא הוחלט אם יחזור למקומו המקורי בכניסה למחנה אושוויץ מספר אחת, או שיוצג בתערוכה.
מעל שער הכניסה למחנה תלוי כיום תחליף שנעשה מבעוד מועד, הנראה דומה מאוד למקור. תלמידים ומבקרים מצטלמים מתחתיו ולידו, וההבדל בין שימור לשחזור זוכה לדוגמה מוחשית. למעשה, לא נראה כי הוא מפריע למי מהמבקרים.
"יש דברים שאי-אפשר לשמר"
הווילונות בחדרו של ד"ר פיוטר צ'יווינסקי, מנהל המוזיאון בארבע השנים האחרונות, מסתירים את הנוף הנשקף מבחוץ - הקרמטוריום והבמה שעליה נתלה המפקד הראשון של המחנה אחרי המלחמה. המשרד מלא בספרי זיכרון ומחקר המפרטים את מעשיהם של האנשים שפעם התגוררו בבניין הזה ממש. העובדה כי משמרי אושוויץ עובדים בבניינים ששימשו את אנשי האס-אס קשה לעיכול.
יום השואה אושוויץ / צלם: פבל סביקי
"אנחנו מנסים לשמר את הכול כפי שהיה, אבל יש דברים שפשוט אי-אפשר לשמר", הוא אומר. "למשל, גדרות התיל. אם יש דבר אחד שמהווה סמל אמיתי לאושוויץ, הרי אלה הקילומטרים הרבים של חוטי התיל המתוחים סביב המחנות ובתוכם. אבל אנחנו נאלצים להחליף אותם בכל כמה שנים. זו מתכת דקה, והשילוב של הלחות הגדולה בתחילת החורף והקור העז במהלכו עושים בה שמות. אבל אנחנו לא רוצים לוותר על חוטי התיל, משום שאם אתה עומד במרכז בירקנאו, אתה לא יכול להבין את המבנה המפלצתי של המקום ללא החלוקה של הגדרות האלה, החלוקה האכזרית לגברים, לנשים, למי שבא מטרייזנשטאט, וכן הלאה". בכל שבע שנים הם נאלצים להחליף את חוטי התיל.
"אנחנו לא משמרים את הכול רק לשם השימור", ממשיך צ'יווינסקי, "אחרת זו הייתה פעולה פטישיסטית. השימור נועד לאפשר למקום להמשיך להיות אתר לחוויה מוחשית, להיות מקום הממחיש את המציאות של השואה ושל ההשמדה. הרי רק כאן באושוויץ אנשים יכולים להבין טוב יותר את מה שקרה. כל הקבוצות הישראליות שמבקרות כאן יבקרו קודם ביד ושם; כל הקבוצות האמריקאיות יבקרו במוזיאון השואה בוושינגטון. אבל בעוד שבמוזיאונים אחרים פועל תהליך של חינוך, כאן פועלת החוויה. אתה חווה את המקום, אתה הולך לכל אורך הרמפה בבירקנאו. אתה נכנס לתוך הצריפים".
אושוויץ, לדברי צ'יווינסקי, הוא "מחנה המוות הגדול האחרון שעדיין 'ניתן לקריאה'. האזור כולו, הקרמטוריום, מחנות המשנה. אתה יכול להבין מה קרה מהארכיטקטורה בלבד. זה לא קיים בסוביבור, בפונאר או בבאבי יאר. זה המחנה האחרון שנשאר, והוא גם היה הגדול ביותר". לדבריו, ככל שיחלוף הזמן, חשיבותו של אושוויץ רק תלך ותגדל: "עד כה, חלק גדול מהחינוך לאחר השואה היה מבוסס על הזיכרונות ועל העדויות של השורדים. לפני עשר שנים, כמעט כל קבוצה שמבקרת במקום לוותה בשורד שסיפר על חוויותיו. היום המסע קשה מדי. רק מיעוט קטן מהקבוצות זוכה בעדות מיד ראשונה. ככל שייעלם דור השורדים, החשיבות של המקומות הפיזיים שבהם התרחשה ההשמדה רק תגבר".
שום מקרה לא הדגים את היחס לשימורו של אושוויץ כפי שהיה כמו גניבת השלט. צ'יווינסקי אומר כי פרשת גניבת השלט בשנה שעברה המחישה לו את החשיבות שבשימור הפריטים המקוריים של אושוויץ. "התגובה הייתה נפלאה, לטעמי. אפשר היה לחוש את הכעס ואת התחושות הקשות ברחבי העולם. אנחנו כמה דורות לאחר המעשה, אבל התגובות ממחישות שזה עדיין מקום בעל חשיבות כה רבה בכל-כך הרבה חלקים של העולם".
בלי תקציב, בלי משרדים
בשנה שעברה ביקרו באושוויץ 1.4 מיליון בני אדם. רובם הגדול (70%) תלמידי בתי ספר. מדינות אירופה מובילות את טבלת המבקרים, אבל בשנים האחרונות זוכה המקום לביקורים רבים מאסיה. יותר דרום קוריאנים מבקרים בשנה מאשר אמריקאים. המוזיאון פועל בתקציב שנתי של כ-10 מיליון אירו, ועובדים בו כ-250 בני אדם. בנוסף, חלק מפעולות השימור הן תוצאה של תרומות (לאודר הוא אחד התורמים העקביים ביותר למקום), ושל פרויקטים הממומנים על-ידי האיחוד האירופי ומדינות מחוז בגרמניה. למעשה, תקציב השימור של אושוויץ בשנה שעברה עמד על כמה מאות אלפי אירו בלבד.
"הבנו שאם אנחנו רוצים לשמר כמה רחוק שניתן אנחנו צריכים ליצור קרן שתניב כסף באופן קבוע", אומר צ'יווינסקי. "אין היגיון לעבוד באופן נקודתי, צריך תקציב נמשך שיתאים לצורך הקבוע".
זה היה השלב שבו יאצק קסטלאנייץ נכנס לתמונה. קסטלאנייץ הוא צעיר פולני מהדור החדש. יש לו שני אייפונים, האנגלית שלו זורמת, והוא היה מעורב בפעילות מוזיאון אושוויץ ובמגמה שהולכת וגוברת של פולין להכיר בעבר היהודי שלה, ולנסות לשפר את היחסים עם ישראל ועם הקהילה היהודית ברחבי העולם. לפני שנתיים וחצי בילה באירוע רשמי עם מיכאל ובסקי, המכהן כיום כראש הקבינט של נשיא פולין, והשניים דיברו על הכסף הדרוש לשימור אושוויץ. ובסקי הציע להקים קרן בינלאומית, שהריבית עליה תניב את הסכומים הקבועים הדרושים לשימור ללא קשר למצב הפוליטי בעולם ובלי לסמוך על טוב לבם של זרים.
"אחרי שהתחלנו לגבש את הרעיון, השאלה היחידה שנותרה הייתה למה לא עשינו את זה קודם", אומר קסטלאנייץ במהלך סיור במוזיאון. "התחלנו לגלגל את הרעיון. חיפשנו חברות ואנשים שיעזרו לנו בחינם".
הקרן הפולנית מצאה חברת עורכי דין אמריקאית שעזרה להם לנסח את המסמכים הדרושים כדי להקים קרן שכזו, ולגבש את התקנון שלה, הכולל ועדה פיננסית, חבר מנהלים וועדה לביקורת. הם גם מצאו סוכנות מיתוג ופרסום שתסייע להם להפיץ את הרעיון ולגבש חומרים שיווקיים על הצורך בשימור אושוויץ. גם עיצוב החומרים וההדפסה שלהם נעשו בהתנדבות.
"למעשה התחלנו את פרויקט גיוס הכספים כמעט בלי תקציב, בלי משרדים", אומר קסטלאנייץ.
הרעיון שהתגבש היה לגייס 120 מיליון אירו, שיושקעו מדי שנה באפיקים שמרניים יחסית. "היעד השנתי של הקרן הוא 4% בשנה, והם יושגו על-ידי השקעה באג"ח מדינות ובאג"ח חברות בדירוג של A מינוס לכל הפחות". אם יצליחו, יתקבל תקציב של 4-5 מיליון אירו בשנה לשימור, גדול פי כמה מהתקציב הנוכחי.
כבר היום יש התחייבויות לכשני שלישים מהקרן - קרוב ל-80 מיליון אירו. גרמניה התחייבה להעביר 60 מיליון, אוסטריה הודיעה על תרומה של 6 מיליון, ארצות הברית תתרום 15 מיליון דולרים, וגם מדינות אחרות - שוודיה ואסטוניה, למשל - תרמו סכומים לא גבוהים. טורקיה, שתרמה 50 אלף אירו, היא המדינה המוסלמית הראשונה שתורמת לשימור אושוויץ.
הבעיה היחידה היא שחלק מהתרומות, כמו אלה של ארצות הברית ושל גרמניה, ייפרסו על-פני חמש שנים. "אנחנו נתחיל להשקיע כבר את המיליונים הראשונים שנקבל השנה בקרן, ומהריבית שנשיג עליה נממן את השימור ב-2012. אני מקווה שבעוד חמש-שש שנים תהיה לנו קרן של 120 מיליון אירו".
בתקנון הקרן נקבע כי רק 10% מהסכום שיתקבל מדי שנה יועבר למימון המנגנון, וכ-70% יוקדשו לשימור. שאר ה-20% יועברו גם הם לשימור, או שיופקדו חזרה בקרן כדי להגדיל אותה.
השלב האחרון בקמפיין, שלדברי קסטלאנייץ ילך ויתפתח בשנים הקרובות, הוא חזית הפייסבוק, הקוראת לאנשים לתרום ולהיות מעורבים בשימור. "אנחנו רוצים שאנשים יתרמו כסף, אבל אנחנו גם רוצים להגביר את המודעות, ורוצים לקדם את הדיון על גזענות ועל אי-סובלנות. הרי אנחנו משמרים כאן לא רק בניינים, אלא מקום שמלא במשמעות לעולם כולו. אנחנו רוצים שאנשים יחשבו אם הם יהיו מעורבים בזה או לא".
לא להדחיק את הטראומה
לעומת הצפיפות המעיקה של תערוכת שרידי הקורבנות באושוויץ, המרחבים של בירקנאו פוערים חלל ריק בבטן. טונות של שיער אדם, רבבות נעליים ישנות, מכלי ציקלון-B ומזוודות מיותמות מפנים את מקומם לבהייה באוסף של ארובות ישנות המזדקרות אל השמיים הנמוכים של מחנה ההשמדה. הצריפים שבהם הוצבו הארובות נעלמו מזמן. אחרי המלחמה השתמשו התושבים המקומיים בלוחות העץ לחימום. דווקא במראה ההרוס למחצה אפשר לזהות איזושהי אמת על מה שהתרחש כאן. כאילו הזמן שעבר השיל את הטפל, והשאיר את העיקר - ארובות מכל עבר. אושוויץ-בירקנאו נראה כמקום של ארובות: אלה של קטרי הרכבת, אלה של הצריפים ואלה של המשרפות, שאת ריח העשן שיצא מהן זוכרים רוב הניצולים.
האם צריך בכלל לשמר את אושוויץ? האם יש להתייחס לשלט הכניסה למחנה, לדרגשים ולאבנים כאילו היו שרידים כמעט מקודשים של מאורעות היסטוריים? או שיש לאפשר לזמן לעשות את שלו, לאפשר לטבע למחוק לאט-לאט את מבני האבן והעץ ואת שרידי הקרמטוריום. אולי בכך יימצא הפתרון לטראומה שגרם אושוויץ לעם היהודי?
"זה אולי פואטי לחשוב כך", אומר המנהל צי'ווינסקי, כומר קתולי והיסטוריון, "אבל זו גישה ילדותית בעיניי. מי שרוצה לראות כיצד הטבע משתלט על מחנה השמדה יכול ללכת לטרבלינקה, יכול ללכת לסוביבור. כמעט שום דבר לא נותר מתעשיית ההשמדה שם. אני גם לא מאמין בפילוסופיה שאומרת שיש להימנע מכל טראומה, לחיות חיים קלים. הרבה מבקרים יוצאים מכאן עם חלק קטן מהטראומה בלב, אבל זה לא רע בעיניי. בני אדם צריכים לראות את העולם כמו שהוא".
כתבות
ני"ע
