מקרה משה קצב אינו חריג

הטרדה מינית של נשים ע"י הממונים עליהן במקום העבודה היא תוצר של אי-השוויון

1. משה קצב איננו חריג. קחו ממנו את כתר הנשיאות והחשיפה הפוליטית תקשורתית, ותמצאו סביבכם לא מעט קצבים. מלח הארץ, פלפל המדינה. בכירים וזוטרים. חכמים וטיפשים. ידוענים ואנונימיים. חליפה ועניבה באלפי דולרים או ג'ינס מהוה וטריקו זול ומוכתם. מטרידים סדרתיים, מעירי הערות מיניות, כופים את עצמם, מאיימים. משתמשים במעמד, בכוח, בשררה ובסחיטה כדי לכפות את עצמם על נשים בסביבת העבודה שלהם.

2. בסופו של דבר הכול מתחבר. הטרדה מינית, חסמים, אפליה. כל ה"משה קצבים", המוכחים והנסתרים, גדלים וצומחים על קרקע המזון של אי-השוויון, של חברה שמאפשרת אי-שוויון.

כל אישה שלישית בישראל עוברת מקרה של אלימות מינית; קרוב ל-200 אלף נשים מוכות; 28 נרצחות בשנה על רקע היותן נשים; בכנסת הנוכחית יש רק 22 חברות כנסת - 18.3%; 50% מהנשים מועסקות במשלחי-יד נשיים - מסורתיים בעלי שכר נמוך: מורות, גננות, אחיות, מטפלות, מזכירות.

זוהי "רצפת הבוץ" שנכפה על נשים להתבוסס בה, כשרחוק מעליהן מונחת אותה "תקרת הזכוכית", שאינה נראית, המונעת מהן להתקדם לתפקידים בכירים ובעלי השפעה, רק בשל היותן נשים. רק כי מי שממנה הם גברים שבוחרים בגברים.

ברוב הדירקטוריונים של החברות ציבוריות מכהנת דירקטורית אחת, ורק כי חוק החברות מחייב לפחות אחת; בטבלת השכר של 100 הבכירים בחברות הציבוריות ב-2009, שהתפרסמה כאן, נמצאו 7 נשים; הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצאה כי משכורת ממוצעת של נשים בישראל הגיעה ב-2008 ל-63% מזו של הגברים.

הבדלי שכר גבוהים במיוחד נמצאים במקצועות אקדמיים וניהוליים: שכר לשעה של נשים במקצועות אקדמיים נמוך ב-25% משל גברים במשרות זהות, וב-23% במקצועות הניהוליים.

שדולת הנשים פירסמה, לקראת יום האישה הבינלאומי, שנחוג לאחרונה, כי משכורתה של אישה שכירה מהווה 80% ממשכורת גבר שכיר. רק 26% מהנשים מקבלות פנסיה, לעומת 52% מהגברים.

מי שמרשה לעצמו להפלות אישה לרעה בתפקיד, בשכר ובקידום - עלול למצוא את עצמו גם מטריד מינית. אם היא תלויה בו בעבודה, בפרנסה ובקידום - אז עד הסוף. ואפילו שלא עולה על דעתו שהוא כזה.

3. מי שחוגג היום את "שלטון החוק" ואת "השוויון המוכח כלפי החוק", הוא צדקן בן צדקן. אין שלטון חוק ולא שוויון מוכח כלפי החוק בלי שוויון הזדמנויות דה-פקטו בכל תחומי החיים.

כשראש הממשלה נתניהו מדבר היום, בתגובה לגזר דין קצב, על "שוויון בין גברים לנשים - לכל אישה זכות לגופה, לכבוד לחירות..." - ראוי לו שיעשה משהו כדי להתקרב לזה באמת, באכיפה משטרתית, כמו בנורמות חברתיות כלל משקיות.

מדינה המרשה לעצמה להתקיים, כשבתוכה נשים עגונות ומסורבות גט (ארגון "מבוי סתום" מדווח כי אחת מתוך 7 נשים בישראל אינן יכולות להתגרש בגלל מגבלות החוק וההלכה) - שלא תתפלא שיש לה נשיא שמרשה לעצמו לאנוס.

הממסד הדתי, שמוצא דרך לפתור בעיות הלכתיות סבוכות וכבדות כמו "היתר עסקה" - המאפשר לתת הלוואה בריבית במסגרת ההלכה, "מכירת חמץ" בכל ערב פסח, וגם דרכים מתחכמות להתנהלות ב"שנת שמיטה" - אבל לא טורח לקבוע דרכי התנהלות הלכתיים לפתרון בעיית העגונות - שלא יתפלא על ההתרחקות מהדת, על הגיחוך, והעלבון, בפי מי שרואה את קצב - בדומה לאנסים אחרים, רוצחי ומכי נשים - נושאים דבריהם שכיפה גדולה על ראשיהם.

חברה שמרשה לעצמה להמשיך לחיות כך - שלא תתפלא שהאנס הסדרתי, זה שעמד בראשה עד לפני כמה שנים, עדיין בטוח שהוא צדיק ולא קולט עד הרגע שהוא פושע מין מוכח.

4. זה ישתנה. אין ספק, אבל לאט-לאט. הרבה יותר מדי לאט. זה כבר משתנה. הולך קשה, אבל מתחיל לנוע קדימה. גברים מפריעים לשינוי המתחייב, גם נשים מפריעות לו. אלה שפוחדות, שמפוחדות וגם אלה שכבר הצליחו, המקפידות להדגיש "אין שום בעיה, עובדה שאני הצלחתי".

השינוי הגדול יבוא עם ההבנה המתפתחת בעולם, כמו בארץ, באשר למהות המשפחה. זה כבר התחיל. פרגון והתחשבות הדדית, שוויון בחלוקת העבודה בתוך המשפחה. דור הבכירים הבוגרים הנוכחי עדיין מקפיד באובססיביות על שעות עבודה מאוחרות, להגיע הביתה הרבה אחרי שהילדים נרדמו, בתירוץ של "הרי אני בונה להם ביטחון עתידי". הצעירים מתחילים קצת להרפות.

בעולם קמים ארגוני גברים, שמתחילים לדבר על חלוקת קשב אחרת, על תפקידים במשפחה, על שעות עבודה הגיוניות. כשהבית יהיה שוויוני, יש סיכוי גם לחברה.

כששוק העבודה יהיה פתוח ושוויוני, כשהתלות של מועסקת בבוס תפחת - תיחלש עם הזמן גם האפליה הבוטה והכפייה המינית המתועבת.