בחירה מאכזבת

סופרת מוערכת (יוכי ברנדס), במאי מוערך (איציק ויינגרטן), מוזיקאי מוערך (אורי וידיסלבסקי) ומנהל אמנותי מוערך (אילן רונן), התכנסו לתהליך הבשלה רב שנים של שכתובים, מחיקות וגרסאות, שבסופו ניתן היה לקוות לשלם מעורר הערכה. למרבה האכזבה, התקבל שלם מתסכל, שאם צריך לחדד את הסיבה המרכזית לכך, הרי שהיא נעוצה, למרבה האבסורד, דווקא בריבוי האבות האמנותיים הכריזמטיים; אבל אף לא באחד שיהיה כריזמטי דיו בכדי לעשות סדר בהיצע הרעיוני ולייצר מרכז כובד בימתי ראוי.

קחו למשל את חלקו של וידיסלבסקי, הוגה ההצגה, כפי שהסבירה ברנדס בתום הפרמייריה, שביקש ליצור מוזיקה יהודית לתיאטרון, והוא שפנה אליה על מנת שתמחיז. על האיכויות המוזיקליות של וידיסלבסקי אין עורר, והלחנים הנוגים שלו לפסוקים מן המקורות, אכן זוכים לביצועים נעימים לאוזן מאת שלושת הזמרים שפועלים בעומק הבמה. יש עוררין על המינון שלהם, שאינו משרת את ההצגה. במקום שישלימו את התבנית הכוללת בנגיעות רכות ומדודות, קטעי המעבר המוזיקאליים פועלים בקווים מקבילים, משתלטים על ההוויה ותוקעים את רצף ההתרחשויות באופן מלאכותי פעם אחר פעם, וממאנים להעניק כל סיכוי לסחף עלילתי.

גם על מרכז הכובד של המחזה נדמה כי לא הגיעו להסכמות קריאטיביות, והתוצאה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. כך, בעוד ברנדס גורסת כי מדובר בדרמה משפחתית סטנדרטית, כמו "שכולנו ראינו בתיאטרון אינסוף פעמים", ומכוונת אל התהיות ההגותיות-קיומיות שהיא מעלה בדמות סוגיות העם הנבחר, דרך הגיור מעוררת המחלוקת ושאלות מיהו או מהו יהודי; הרי שאם להסתמך על הראיון עם איציק ויינגרטן שמובא בתוכניית ההצגה, ניתן ללמוד שהוא תופס את המחזה קודם כל כדרמה שהאינטראקציה המשפחתית היא המרכיב הדומיננטי בה. ובמילים אחרות, את מה שויינגרטן תופס כמהות, ברנדס תופסת כאמצעי, והתוצאה שמתקבלת היא הצגה מתיימרת ומבולבלת שבחרה שלא לבחור, אם להידרש לעולם המונחים של המחזאית.

תצוגת משחק אנמית

קצת על המחזה. ברנדס פורסת את סיפורה של משפחה דתייה, לאחר מותה של אם המשפחה רות (נמשל גלוי לסיפורה של רות המואבייה). מסמך של עיריית ברלין מתגלה בעיזבון, ועמו נחשפת האמת הכואבת שהאם שומרת המצוות כלל לא הייתה יהודייה. אביה היה קצין נאצי והיא ברחה מגרמניה לקיבוץ כשהייתה צעירה ובחרה ללבוש זהות בדויה. האב אברהם, מורה לגמרא, ידע בסתר ליבו את האמת אבל בחר שלא להתמודד, וכעת שלושת הילדים (בת גרושה שגם חזרה בשאלה וגם בהריון, בן רופא שחי עם בן זוג, ובת שלישית שהיא מתנחלת מגוש קטיף לבושה כתום) נאלצים לעמוד בפני דילמה בלתי אפשרית. אם הם יבחרו להתגייר הם יוציאו לאור את שקר האם, ואז עלולים החבר'ה הטובים מהחברה קדישא לשלוף אותה מבטן האדמה ולקבור אותה מחוץ לגדר. אם הם לא יתגיירו הרי שהם יישארו לא יהודים על פי ההלכה, ויגזרו גורל דומה על הצאצאים שלהם.

גם אם נתעלם מההרכב המשפחתי המקושקש, שרחוק מלעורר אמינות, וגם אם נתעלם מתצוגת המשחק האנמית ונטולת הנוכחות של הצוות (בלטה לטובה נגה שחר בתפקיד הבת המתנחלת); עיקר התסכול שפוקד בתום הערב נובע משום שביסודו של המחזה, ברנדס מעלה סוגיות מרתקות, ראויות ואף אמיצות אל סדר היום התרבותי. כאלה שראוי להתמודד עמן במרחב הציבורי, ועל בימת התיאטרון הלאומי בפרט.

הרבה חובשי כיפות נכחו בהצגה שבה אני נכחתי, ולרגעים רבים ניסיתי לדמיין כיצד הם תופסים את האופן שבו ברנדס מאפשרת לגיבוריה להמתיק סוד ולהכשיר שרץ הלכתי. אלה אינם דברים של מה בכך, אבל גם לא די בכך.